להקשיב לשטח
כולנו מכירים תלמידים כאלה, שהפחד מטעות משתק אותם ומונע מהם להצליח ולפרוח כמו שהם יכולים. אז אם זה כל כך מפחיד ומשתק כנראה כישלון הוא משהו לא טוב, נכון? מי אוהב להיכשל? מי אוהב שהתלמידים שלנו נכשלים? סביר שאף אחד.
אז למה טעויות חשובות ללמידה? התשובה טמונה בשילוב של המשפטים "אין חכם כבעל הניסיון" ו"רק על עצמי לספר ידעתי"; למידה שנובעת מתוך ניסיון אישי ומבוססת על חוויה פרטית שחווינו "על בשרנו", תהיה למידה משמעותית שתתהדהד לאורך זמן בראש התלמיד (ואפילו בראש המורה). זה כמו ההבדל בין ללמוד שחייה בהתכתבות או לקפוץ בעצמנו למים.
טעויות מלוות את המין האנושי משחר ההיסטוריה, ולכן גם למידה מטעויות מושרשת באופן בסיסי מאוד בכולנו. אם לא היינו לומדים מטעויות, סביר להניח שהעולם היה מלא בנמרים ואריות עם בטן מלאה בבני אדם שפשוט עמדו במקום כאשר חיות הטרף הגיעו. למידה מטעויות היא אחת הדרכים האינטואיטיבית ביותר ללמידה ולכן בדרך כלל גם המהירה ביותר. מתוך הכישלונות אנו לומדים, מפיקים לקחים ומנסים שוב ושוב עד שמצליחים.
כמובן שתהליך הלמידה וההתקדמות יכול להתקיים רק כאשר תחושת הכישלון לא חריפה עד כדי כך שהיא חוסמת את היכולת ללמוד. ההכוונה שאנו המורים נותנים לתלמידים, והכלים בהם אנחנו מציידים אותם, יעזרו להם להתמודד בעוצמה הרגשית הנכונה עם הכישלון (שבוא יבוא – אם נרצה בכך או לא) ותאפשר להם למידה והתפתחות.
הנה שלושה כלים מעולים שאנחנו יכולים ליישם ביחד עם התלמידים שלנו כדי לעזור להם להתמודד עם טעויות ולהפוך אותן לכלי ללמידה והתקדמות:
כלי זה מתאים במיוחד לתלמידים שעושים טעויות במסגרת מקצועות ריאליים. כאשר אנחנו מזהים תלמיד בכיתה שיש לו טעויות חוזרות במקצוע ריאלי, נישב איתו וביחד ניקח מחברת ונכתוב עליה את הכותרת "מחברת הטעויות שלי". נסביר לתלמיד שבכל פעם שהוא מבצע טעות בתרגיל כלשהו, עליו לרשום את מהות הטעות במחברת. הכוונה היא לא להעתיק את התרגיל כולו במחברת, אלא לרשום בשורה אחת את מהות הטעות, למשל: טעות בפעולת חיבור/חיסור/חזקה, טעות בהבנת השאלה, טעות של שיכחת מינוס בעת העברת אגף במשוואה וכדומה (עולה כאן הצורך של תלמיד להבין מהויות של טעויות, ועל המורה ללמד זאת).
לאחר פרק זמן מסוים, שבוע או יותר, נישב עם התלמיד ונסכם את מספר הטעויות מכל סוג. נניח שלתלמיד כלשהו היו 43 טעויות בפעולת חילוק. מתוך ההסתכלות על המספר הגדול, יתחיל התלמיד בתרגילים הבאים לבצע לאט יותר את פעולות החילוק ומטבע הדברים גם לטעות פחות. במקביל אנחנו, המורים, ננסה למצוא כלים נוספים לעזור לתלמיד בנקודה הזו. הכלי הזה מצוין גם בזמן בחינה – התלמיד ידע מראש מהן הנקודות בהן הוא מתקשה ויהיה ערני יותר לנקודות אלה במהלך פתרון התרגילים. כמובן שניתן להיעזר בהכוונה הזו גם בעת בדיקת הבחינה לפני שמגישים אותה.
לאחר כל מבחן נבקש מהתלמידים להגיש תיקון מבחן, בו הם ירשמו את התשובה הנכונה לשאלה בה הם טעו, וינסו לשער מדוע הם טעו במענה לשאלה. על מנת לתמרץ את התלמידים ולשדר להם את המסר "מטעויות לומדים" - ניתן לקבוע את הציון הסופי של התלמיד כשכלול של המבחן המקורי והמבחן המתוקן, על פי בסיס שנקבע מראש על ידי המורה וידוע לתלמידים (אפשר ממוצע של שניהם, אפשר 70% למבחן המקורי ו-30% לתיקון וכו').
כאשר התלמיד מגיש תיקון למבחן, הכולל התייחסות לגורמי הטעות, קורים שני דברים:
ראשית, הוא מבצע חשיבה וניתוח של הסיבה לטעות ורואה שחור על גבי מבחן (או אולי כחול או אדום) את התוצאות של הבחירות שלו והטעויות שנבעו מהן. כך על משקל "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא פשוט יטעה פחות.
שנית, עצם העובדה שאנחנו מאפשרים לתלמיד להגיש מבחן מתוקן, יסייע לו לתרגל למידה מטעויות והבנה של משקל הטעות מצד אחד למול ההזדמנות ללמוד, לתקן ולהתקדם מצד שני. ההזדמנות לתקן תוריד חלק מהלחץ והפחד, שלמעשה יכולים להיות מקור לטעויות רבות במבחן. אגב - אפשר להשתמש בכלי זה לא רק בבחינות, גם בעבודות, בשיעורי בית ובכל מטלה שניתן להגיש לה תיקון.
הרעיון בכלי זה הוא להדגים לתלמידים שגם המורה יכול לטעות, ואז להתגבר על כך. בנוסף, "על הדרך" גם נערך שיעור סיכום לחומר הלימודים. אנחנו אומרים לתלמידים, למשל, כשבועיים לפני סיום נושא כלשהו, שבעוד שבועיים נעשה שיעור סיכום של החומר באמצעות "בחן את המורה". בכדי לקיים את השיעור, כל תלמיד צריך לכתוב שלוש שאלות על החומר, וכמובן שגם את התשובות. יש להדגיש בפני התלמידים שחשוב לשאול שאלות מהקרביים של החומר, שאלות קטנוניות, שאלות שהמורה יצטרך לחשוב בכדי לענות עליהן. בקיצור - להלהיב את התלמידים לשאול שאלות ו"להתקיל" את המורה, ולא להוסיף מילת שאלה לכותרת מספר הלימוד.
כשמגיע יום השיעור הנ"ל, המורה קם בבוקר ומרגיש פרפרים בבטן. כבר מזמן הוא לא נבחן ובטח שלא על ידי התלמידים שלו. בזמן השיעור המורה פונה לתלמיד ומבקש ממנו לשאול את שאלתו, ואז, הוא מבקש מכל התלמידים לענות בכתב תשובה לשאלה (כזכור, זה שיעור סיכום נושא וחזרה על החומר).
לאחר מכן המורה יכול לעשות מספר פעולות: הוא יכול לענות על השאלה, והוא יכול להסביר כיצד הוא חושב על התשובה, אך הפעולה החשובה ביותר שהוא יכול לעשות היא לטעות, בכדי להראות כיצד מתמודדים עם טעות. ככל שאנו נראה להם שגם אנו טועים, אך באותה מידה נראה כיצד אנו מתמודדים עם הטעות, כיצד אנו מתאכזבים או מתוסכלים קצת מהטעות שלנו, אך לא נותנים לזה להאפיל עלינו, כיצד אנו מנתחים את הטעות ומתקנים אותה, כך, דרך הדוגמא שאנו מהווים, התלמידים ילמדו שמותר לטעות וכיצד לתקן את טעויותיהם.
ככל שניתן לתלמידים החוששים מטעויות את התחושה שטעות היא חלק מהלמידה ומההצלחה, ניתן להם כלים להתמודד עם טעויות ואת הביטחון לטעות, כך נראה אותם פורחים ומלבלבים.
מאת: רן שמשוני , איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בהנדסה. ממקימי חברת "פסיפס" ובעל ניסיון של 16 שנה בהנחיה והקניה של מיומנויות למידה להורים, סגלי חינוך, סטודנטים וילדים. ממחברי הספר “סודות הלמידה”, נושא תו התוכן של מכון אדלר.
