מודעות לתהליכי למידה - מה זה בשבילי ובשבילך?

כשאנו חושבים על למידה משמעותית, אנחנו ממהרים הרבה פעמים להכניס את המושג הכללי (והעמום  מעט) למסגרת: לתחום אותו בכללים ולשרטט מודל תיאורטי ופורמט עיוני מדויק. למיטב הבנתי, אנו עושים זאת בניסיון לכמת ולהבין, על מנת שנוכל "למצוא מתכון" ולשחזר את ההצלחה. אך כשעושים זאת, לעיתים קרובות, אנחנו מפספסים את ההסתכלות האישית שלנו. אנו מתעלמים ומעלימים את המודעות העצמית שלנו לתהליכי למידה. כך, בבחירה במודל חיצוני, מבלי שבחנו לעומק את תפיסתנו ואת החוויה והניסיון הפרטי שלנו, אנחנו שוכחים לשאול את עצמנו את השאלה החשובה: "מהי בעצם למידה משמעותית בשביל כל אחד מאתנו?".

כל אחד יכול לשאול את השאלה הזאת את עצמו. בכתבה זאת אנסה לתת את הדעת על שתי נקודות מבט שלי על למידה משמעותית: האחת, מתוך הסתכלות אישית פנימה – מחשבות על משמעות החופש הנדרש על מנת שתתאפשר למידה משמעותית. השנייה, מתוך הסתכלות החוצה – על למידה מזדמנת של הורים ופרחי הוראה, תחום עיסוקי מזה כ-20 שנה.

החופש ללמוד כמאפשר למידה משמעותית
בוקר. ילדים משרכים דרכם לבית-הספר. עיניהם נפוחות עדיין משינה טובה. פניהם אומרות תמיהה: "מה היה קורה אילו נשארנו לישון עוד מעט?... או לפחות אם היינו לומדים מה שהלב באמת רוצה". אני מביטה בהם ותוהה: מדוע ישנה עצבות כה רבה בדרך למוסד החינוכי החשוב הזה – בית הספר?

בניסיוני להבין, אני חושבת מה קרה לרצון ללמוד במהלך ההיסטוריה. בעבר, הלמידה התרחשה אצל נערי השוליה; בהגיע הנער לגיל המתאים, נשלח ללמוד את רזי המקצוע אצל בעל המלאכה. הנער ליווה את "המורה" במשך שנים והמורה לימד את הנער הן את רזי המקצוע והן את עובדות החיים, בבחינת "עשה לך רב". הקשר בין המורה לתלמידו לא כלל הבחנה בין החיים ללמידה, הם היו היינו הך. הילד למד מהמורה הכול על רזי המקצוע והלכי העולם הזה: ערכים, פוליטיקה, יחסי אנוש, פיתוח מיומנויות חשובות כמו פתרון בעיות, שימוש ברציונל, חיפוש אינפורמציה, מיומנויות תקשורת, איפוק והבלגה. "המורה" לא רק לימד מקצוע לחיים, אלא אגב אורחא גם עיצב וחישל את רוחו של הנער, אך יותר מכך – את נפשו הרכה.

בתקופה זאת, החינוך והתלמידים חיו את החיים פשוטו כמשמעו. הלמידה הייתה שזורה בחוויה ובכל נושאי החיים, לא היה מאמץ "לחבר את הלמידה לחייו של הילד" – אלו היו החיים.

אך בעקבות המהפכה התעשייתית, חיפשו מקום בו יוכלו הילדים לשהות במשך היום עד שההורים יחזרו הביתה מהמפעלים בהם עבדו. אט אט המוסדות בהם שהו הילדים המירו את תפקידם כשמרטפים ושידרגו עצמם למשהו "מכובד יותר", שיהיה לו הכרה, תוקף וחזות מכובדים יותר. הם החלו ללמד מקצועות ולהנחיל ערכים שמאן-דהו באותה העת חשב שיש ללמדם, בלי לבדוק באמת האם הם נחוצים או מועילים לעתיד. 

זו הייתה החוליה הראשונה בשרשרת מתמשכת של כפייה לימודית. לא הייתה התחשבות בכישורי/נטיות הילד, ומה שהכתיב את נושאי הלימוד היה "מה שחשוב בחיים". אך מי באמת קובע מה "חשוב בחיים"? אני? אתה? המדינה? והאם מה שהיה "חשוב ללמוד" לפני מאה שנים, הם עדיין הדברים שעלינו ללמד היום? האם זו הדינאמיקה של החיים, או שמסתתרת כאן איזו אמת נסתרת, עמוקה יותר?

כך או כך, יצרנו חינוך שטומן בחובו כפייה, והשאלה החשובה שנשאלת היא: מדוע חינוך לא מקדש ורואה ערך בבחירה חופשית?

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שצוברת תאוצה, במסגרתה אנשים עוצרים ובודקים מה חשוב באמת. כחלק מתופעה זו, הוקמו בתי ספר שיש בהם אפשרויות בחירה רבות לתלמידים, בתי ספר הומאניים שחופש הבחירה בהם הוא ערך עליון. עצם הלמידה על דמוקרטיה והחוויה האמיתית של למידה מתוך חופש, אולי תיצור מציאות חדשה, אשר תוביל לעתיד בו כל אחד יוכל ללמוד ממי שהוא רוצה, ואת מה שהוא רוצה. בתקווה שתהיה פחות שיפוטיות באוויר, ויותר הכרה בערכו של אדם באשר הוא אדם: מי לומד מתמטיקה ומי לומד מכונאות, מי לומד משפטים ומי חקלאות, מי רפואה ומי סיעוד – כל אחד תורם מהידע שלו לחברה.

ואולי נחזור(או נתקדם?!) לעולם של סחר חליפין, של ידע תמורת עבודה, של סחורות עבור עצה: עולם ללא כסף... עולם בו יחזור החיוך לפניהם של הילדים, העושים דרכם לעבר המורה שלהם...

ונקודת מבט שנייה מתוך הסתכלות החוצה על למידה מזדמנת של הורים ופרחי הוראה:
לפני כשבועיים נסעתי ברכבת. לצדי ישבו זוג הורים ושלושת ילדיהם. ההורים שוחחו איש איש בטלפון הנייד שלו, הבן הגדול שיחק בטלפון הנייד שלו, הבת האמצעית צילמה את כולם (בטלפון הנייד, כמובן) והבן הקטן הביט בנוף שנשקף מחלון הרכבת. כשהופיעה חלקת המים של הים התיכון, צעק הילד לאביו בשמחה: "אבא! הנה  ים  גדול!". האב ענה בנחת: " נכון, בני, זהו ים גדול". רגע לאחר מכן, חלפנו על פני ברכות הדגים של מעגן מיכאל. "אבא", צעק הילד, " הנה ים קטן!". " נכון, בני, זהו ים קטן", ענה האב בשלווה.

ים קטן?

כמה ימים לאחר מכן, סיפרתי לסטודנטיות שלי את הסיפור, ושאלתי אותן מה דעתן: "האם הכול היה בסדר בשיחה הזאת? מה הייתן עושות אחרת?". נזרקו תשובות רבות: "הוא לא היה נחמד", "לא הייתה לאבא סבלנות". כשדעך זרם התשובות, כתבתי על הלוח מושגים כמו: קוגניציה, מטה-קוגניציה, מוטיבציה וגורמים הנעתים-התנהגותיים. מושגים שהסטודנטיות למדו כבר, אך לא בהכרח יישמו ביום יום. על כן, ביקשתי מהסטודנטיות לשוב ולנתח באמצעות המושגים הללו. חדר 306 נתמלא בתשובות פורות ומעובות. הדיון קלח. הסטודנטיות השתמשו בכל המרכיבים הדרושים שלמדו, והדבר תרם לחשיבה והבנה. אך גולת הכותרת בדיון הייתה השימוש שהסטודנטיות עשו במושג למידה תיווכית.

למידה תיווכית מאפשרת ללומד להשתמש בגירויים ומצבים שונים לשם למידה. דרך הגירויים השונים (כמו למשל נסיעה ברכבת וצפייה במצבורי מים שונים, או שמיעת סיפור בכיתה), הלומד מפתח פונקציות קוגניטיביות ויוצר צורות חשיבה חדשות. דרך הלמידה המתווכת, מוגברת ההתפתחות הקוגניטיבית

להלן כמה מתשובות הסטודנטיות:
"חשוב היה להסביר את ההבדל בין מים מתוקים למלוחים",  "לפתח חשיבה בשאלת הלמה?" "אפשר היה לדבר על האופק". "האבא לא יצר מוטיבציה לחשיבה, מכיוון שלא היה מודע לצורך בשילוב הידע ללמידה משמעותית".  "חסר שילוב של אוצר מילים: אגם, בריכת דגים, מלאכותי מול טבעי".

הדוגמא הזאת היוותה הזדמנות לנתח מקרה יום-יומי באמצעות המושגים שנלמדו, כך שגם הלמידה של הסטודנטיות נטמעה טוב יותר.

(הסיפור הופיע  לראשונה ב"מורה דרך" איגרת מקוונת על הוראה, למידה וניהול כיתה, גיליון 11:   י"ט כסלו, תשע"ב   15.12.2011. עורך: ד"ר אליעזר יריב "אקדמית גורדון")

אתם מוזמנים לספר מהי בשבילכם למידה משמעותית, וממה היא מורכבת.