ישראל במלחמה
מרוץ העכברים שכולנו כלואים בו כבש את מערכת החינוך בסערה. תשאלו כל תלמיד סקרן שהעז בחוצפתו להתעניין (רחמנא לצלן) בנושא שנלמד בכיתה, ולשאול שאלה מתעמקת - הוא יספר לכם בצער כמה פעמים שמע את המשפט: "אין לי זמן להתייחס לזה - זה לא בחומר!"
אל תבינו אותי לא נכון! אין פה שביב של האשמה כלפי המורה. אני באופן אישי מורה בחטיבה העליונה, ובעוונותיי גם אני אמרתי את המשפט הזה יותר מפעם אחת. אני כלואה באותה סיטואציה בה אני מחוייבת להביא את כל הכיתה לקו הגמר שנקרא "בגרות" ובדרך, לצערי הרב, אני משאירה הרבה שאלות ללא התייחסות הולמת...
המרוץ שאני כלואה בו הוא המרוץ לבגרות. מרוץ זה הינו אולי הדורסני שבין המרוצים אבל ודאי שאינו היחיד. לחברותיי וחבריי בחטיבות האחרות מרוצים מקבילים, כמו המרוץ למבחן מפמ"ר, למיצ"ב, לפיז"ה או ל"משווה השכבתי"... כולנו רצים כל הזמן. אני רק לא בטוחה שבסוף אנחנו גם מגיעים לאנשהו...
נכון, אני יודעת: "נדרשת מדידה והערכה", "צריך לקבל תמונת מצב אובייקטיבית של תהליכי הלמידה של התלמידים..." יש שפע של אמירות מערכתיות רציניות, הרואות במציאות הזו הכרחית ובלתי ניתנת לשינוי.
אני באופן אישי נמצאת במיעוט שמאמין בלהט שמשוב ללמידה הוא הכרחי, אבל מדידה מספרית לינארית (כלומר כזו המשווה בין תלמידים) היא בעלת השלכות הרסניות ביותר על תהליכי למידה עמוקים, אבל זה באמת נושא לדיון אחר.
אז נכון, אפשר לטעון:" ככה זה!" להגיד ש"אין מה לעשות" וכי "בסוף יש בגרות ומוכרחים להספיק את החומר!"
ואפשר... להרשות לי להזמין אתכם לרגע לחוויה שחוויתי השנה.
השנה בתי ספר רבים התארגנו ליום סיור ארצי של מגמת הפיזיקה בלונה פארק. הסיור תואם חודשים ארוכים מראש, אך הנהלת הלונה פארק, בזלזול משווע, חזרה בה מהתיאום הזה והשאירה אותנו עם מועד שפינינו לסיור, אבל בלי שום סיור שיכולנו לסגור בטווח הזמנים שעמד לרשותנו.
מי שמכיר את לוחות הזמנים של בית הספר, מבין מיד ששינוי במועד הוא פשוט לא אפשרי בתקופה הזו של השנה ונדרשה יצירתיות.
חבר יקר בשם אמיר דוד הציע הצעה אלטרנטיבית במיוחד.
אמיר הציע לקחת את התלמידים, בסוף יום הלימודים, להסיע אותם למצפה רמון, שם בלילה לקיים פעילות אסטרונומיה, להלין אותם באוהלים, ולהשאיר 80% מהסיור בידיי התלמידים ולהוריד קצב למינימום.
כל הפיוזים שלי באופן אינסטינקטיבי קפצו.
להוריד קצב? מה?! כל דקה שלנו עם התלמידים שווה זהב! אם נוסעים, אז אפשר להספיק את זה ולהספיק את זה ו...
ואז קרה דבר שאולי לא קרה לי מעולם.
הקשבתי לו.
עצרתי, חשבתי וקיבלתי החלטה להשתחרר מהמירוץ.
אם נוסעים למדבר, ניתן למדבר להכתיב את הקצב. החלטנו לתת לתלמידים לבנות את ההרצאות, לארגן את הציוד, את הבישולים... בעצם, כמעט את הכל!
וכך, אחרי מסע מירורים בירוקרטי והחלטה נחושה לבלות סיור נטול לחץ, שמנו פעמינו למדבר.
כבר בדרך, הנסיעה התחילה להיצבע בגוון רגוע מתמיד, אבל כשהעצירה הראשונה הייתה באמצע שום-מקום והתלמידים הוציאו ערכת קפה וגיטרה... הבנו שאנחנו עומדים לחוות פעילות שונה מאלו שחווינו בכל השנים.
כשהגענו לחאן בו התקיימה הפעילות, הקסם נפרש במלואו.
התלמידים פרקו ציוד, התארגנו לארוחת ערב, התחילו לבשל יחד, להיערך יחד ללילה ולפעילויות. קרה שם משהו שלא ראיתי באף פעילות מעולם. זה היה שלהם. לא היה שום לחץ. תלמידים העבירו ספרים לימודיים מיד ליד, חלקו רעיונות זה עם זה, ריכלו והשתעשעו, שרו שירים והתחברו מחוץ לכל הקליקות הבית ספריות הסטנדרטיות. היה שם "ביחד", הייתה שם שותפות, הייתה שם יצירה והייתה שם למידה בצורה שלא ראיתי מימיי. זה הרגיש... כמו מחנה של תנועת נוער פיזיקאלית.
כל תיאור לחוויה שעברנו שם יחד במדבר יחטא לה.
ראיתי את התלמידים בצבעים הכי יפים שלהם, והם נחשפו לפיזיקה אך ורק מתוך סקרנות טהורה.
האם תצליחו להאמין לי שמה שהם למדו שם במדבר יישאר איתם שנים אחרי שיזכרו איך לחשב אינטגרל?
זה נכון שכדי להבין את מה שאני מתארת צריך לחוות את זה. לי למשל, זה לקח רק עשרים ושלוש שנים במערכת עד שהעזתי להינתק מהמרוץ ולעצור ללילה של למידה במדבר.
אז למי שאולי לא חווה את ההרפתקה הזו באופן אישי, אבל אין לו סבלנות להמתין עשרים ושלוש שנים עד שיגיע למדבר - אני רוצה להעז ולהציע כמה תובנות עמוקות שהתעצמו דרמטית בעקבות אותו סיור בלתי נשכח:
במה אנחנו פוגמים במירוץ ההספקים?
אז מה אני אומרת?
שמרב דובים שכחנו שאמור להיות כאן יער... שבית ספר אמור לקדש תהליכי חשיבה ולא הספקים לקראת בחינה.
הנה כמה הצעות להעמקת הלמידה והאטת הקצב בכיתה, עבורנו המורים. הרעיונות הללו לקוחים מכיתותיהם של מורים שכבר היום מיישמים אותן, ואפשר לגנוב אותן גם לכיתות הלימוד שלנו...
5 רעיונות שיורידו את הקצב ויעמיקו את הלמידה בכיתה
1."סבלנות היא הדרך המהירה ביותר!"
בואו נתגרש מהמירוץ! איני אומרת שאין לנו מחויבות להיקף מספיק של החומר ולהעמקה ראויה בו, אבל זו צריכה להפסיק להיות המטרה. המטרה שלנו צריכה להיות עידוד תהליכי חשיבה של התלמיד. אם נשקיע את הזמן והמאמץ בהם, הרי ש"הספק החומר" באופן טבעי רק ילך ויגדל.
2. להשאיר לתלמידים כמה שיותר מקום להתעצם בעצמם
כמורים, אנחנו מכוונים אינסטינקטיבית לאספקת מענה ישיר לצורך. אבל דווקא במקום בו אנחנו משתחררים מהתפיסה הזו של "להקיא" את הידע ולהיענות לכל שאלה, התלמידים מוצאים את הדרך להגיע למענה בכוחות עצמם.
למשל, במקום להשיב ישירות לשאלה של תלמיד המתקשה, בואו נספק לו מדרגה, גלגל הצלה, שיאפשרו לו לגלות את התשובה בעצמו. בואו נסקרן אותו ונשאיר לו זמן לחפש תשובות מהאינטרנט או לגלות את התשובות בכוחות עצמו. בואו נאפשר לתלמידים ללמד נושאים זה את זה בעצמם, בואו ניתן להם זמן לפתור תרגילים מדורגים בעצמם, במקום להציג להם על הלוח פתרונות שאנחנו פתרנו. בואו נראה בהם את האנשים שאנחנו רוצים שהם יתפתחו להיות, וניתן להם בהדרגה משימות שיעזרו להם לממש את החזון הזה.
3. לצאת מהכיתה
נכון, זה לא פשוט להגיע למדבר (למרות שאחרי מה שחוויתי השנה, אני ממליצה בחום). אבל לא תמיד נדרשת נסיעה של שעות כדי לקחת את התלמידים לסביבת למידה שמוציאה אותם מהקופסה.
4. מעבר ללמידה פעילה בקצב אישי
במקום להרצות בפני התלמידים ולצפות שכולם יבינו את אותו הדבר, מאותו ההסבר, באותו הקצב, בואו נציע מגוון פעילויות אישיות שמאפשרות לכל תלמיד או לכל זוג תלמידים לגלות בקצב שלו את הפיצוח לאתגר, לבצע משימות מעשיות או פעילויות דיגיטליות אדפטיביות. בואו ניתן לתלמידים בחירה, אם ללמוד דרך הפעילות הזו או ללמוד דרך פעילות אחרת. אפשר לשחרר מהשליטה ולגלות שתלמידים מרגישים מחויבות גבוהה בהרבה ללמידה כשתהליך בחירה עצמאי היה כרוך בה.
5. בואו נדבר יותר אישית
נכון, יש תפקיד לקבוצה בתהליך הלמידה ויש רגעים בהם השיח הקבוצתי הוא אפקטיבי. אבל כמה שנרחיב את הזמן בו התלמידים עסוקים בלמידה אישית ואנחנו פנויים לשבת איתם ולשוחח איתם, להקשיב להם, להשיב דווקא על אותן שאלות שהן "לא בחומר" או לחפש יחד עם התלמיד את התשובות לשאלות שסיקרנו אותו, כך למידתם תתפתח. עלינו להתייחס באופן אישי לכל תלמיד, אפילו אם לזמן קצר ולהכיר בגוון האישי של כל ילד. כן נזין את הקשר איתו ונבנה גשרים לתהליכי למידה מעמיקים.
בואו נזכור לשם מה נתכנסנו כאן. גם אם המערכת דורשת מאיתנו הספקים, ציונים ומבחנים, בואו נזכור שהתלמיד נמצא אצלנו בבית הספר במשך 12 שנים, ואם לרגע נעצור, נזלוג מהמירוץ ונראה כמה רחוק אנחנו יכולים להגיע איתו במשך כל התקופה הזו, הרי שנוכל כולנו לטעום מהקסם שזכיתי לחוות באותו לילה מופלא במדבר.
עיניים בגב נכתב על ידי מורה ותיקה לפיזיקה.
