מכתב לאסף

אסף,

הצטרפת לשכבה רק בי"א. כולם חיכו לך כאילו היית אחד מהם מאז ומעולם. אני כבר לא זוכרת למה, אבל לאחד השיעורים הראשונים נכנסת באיחור ורק אז שמתי לב איך הם כולם מביטים בך. גאים לאסוף אותך לחיקם. הבנים חובקים אותך לתוך איזו אחווה נערית, הבנות שמחות בחברתך ומתרגשות ממך. ואתה – נבוך. כאילו לא מבין מאין נובעת כל תשומת הלב הזו, מנסה להקטין את כל הגודל שלך כדי שלא נשים לב שנכנסת לכתה.

מבוייש.

וזה מה שהיה כובש כל כך.

הילד הקסום הזה, מתוך איזו חוברת קומיקס. עלם חמודות כל כך חכם, רציני, אחראי, חברי. מחייך חיוך מבוייש. תלמיד מצטיין וספורטאי, אהוב התלמידים והמורים. "יפה הבלורית והתואר..."

לא היית צריך אותי.

היית אחד התלמידים האלה שלא באמת צריכים את המורה שלהם לפיזיקה.

הגעת עם חוסרים בלימודים וקבעת לפגוש אותי לאיזו השלמה. שוב הרגשת נבוך, כאילו לא נעים לך לשאול שאלות על נושאים קודמים, "לגזול מהזמן שלי". אבל אני הייתי זו שלא נעים לה. לא באמת היית זקוק למשפטים שלמים כדי להבין הסבר. הספיקו רק כמה המלים הראשונות.

זה כמעט מתסכל עבור מורה, המצב הזה: להגיע עם הסבר דרוך בקנה ולגלות שהתלמיד כבר הבין אותו לפני שאפילו שחררתי את הנצרה.

היו איתך בכתה קבוצה לא מבוטלת של תלמידים מוכשרים. זו הייתה כיתה מצטיינת בבית-הספר, של תלמידים חזקים, כאלה שלא באמת חוכמה ללמד אותם. ואיכשהו במקרה שלך, באופן מיוחד, הרגשתי שאני היא זו שמבזבזת את זמנך.

אני כל כך מתאמצת להקפיד שלא משנה כמה גדולה הכיתה, עם כל תלמיד מתישהו יצא לי לדבר בארבע עיניים, ועם אותו חלק שצריך אותי, השיחות האלה ארוכות ורבות.

אבל ...

לא היית צריך אותי.

היית מוקף בכל כך הרבה תשומת לב ואהבה.

נראה שאפילו בעלם נעורייך ובתוך כל הצניעות והענווה שלך כבר היו תבונה ובגרות שיכולתי רק ללמוד מהם. דווקא איתך, במכוון, לא יזמתי מעולם את אותה השיחה.

ליווה אותך זוהר. כאילו בכל מסעך הותרת שובל מרשים של עשייה ונפתח לפנייך שביל לעתיד מזהיר.

לא דאגתי לעתידך.

רק ביום האחרון. היום הזה שכולנו מחכים לו בסיום הלימודים.

כמו בכל שנה, התרגשתי מהסיום. שמחתי בכל ים השמחה. וכמו בכל שנה, לרגע אחד של היסוס, חדר בי הפחד הזה מפני דרככם החדשה. הצבא, הטיולים למזרח, החיפוש והמציאה, היציאה לעצמאות והבנייה של חיים בוגרים.

כמו בכל שנה, ניערתי אותו, את הפחד הזה מעלי והמשכתי להתרגש מכם.

לפני כמעט שש וחצי שנים. שמונה ימים אחרי לידת בני. כשאני שקועה בכל עולם החוויות של אמא ביום הברית של בנה. דקות לפני שאני עולה להשכיב את הרך הנולד לשנת לילה, אני רואה בפניו של בן זוגי מלים שלא רוצות לצאת מבין שפתיו.

"אסף נהרג".

אסף.

הודעה שמסרבת להתעכל.

איך זה קרה?

לא יכול להיות...

אני מחזיקה בידיי את האוצר היקר שלי ועכשיו קורעת את ליבי המחשבה אודות אמו של אסף.

איך?

כמו בכל הקלישאות?

באמת?

הם באמת הכי קסומים האלה? האלה שנקטפים?

עברו שש וחצי שנים ואתה סביבנו כל הזמן. כשצללית של תלמיד שדומה לך חולפת לעיני אני מחסירה פעימה. כשהבוגרים מתגייסים, אני מחסירה שתיים. כשתלמיד שלי מתחיל את אותו המסלול שלך בצבא אני רק מתפללת שינשור למסלול אחר.

לא שזה משנה. לא שמסלול אחר הוא בטוח יותר.

לא שיש לי דרך לשמור עליהם.

לא בצבא,

לא בטיול לדרום אמריקה,

 ולא בבחירות הקריטיות שהם עוד יעשו בחיים.

אבל היום, אני כבר לא אתן להזדמנות לפטפוט אחד אחרון להתחמק.

גם כשהם לא צריכים אותי, אני מבינה שזו אני שצריכה אותם.

ואסף,

לא רק אני.

כולנו כאן. עדיין צריכים אותך פה איתנו.

צריכים לראות את החיוך המבויש.

להתמוגג מהצנעה לצד ההנהגה.

לראות אותך מתבגר ופורח. מקדם, פורץ ומוביל.

לצפות בך. להקשיב לך.

משנתך היא נר לרגלנו - במותך ציוות לנו את הנחלתה בחיים.