נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
למדתי המון מהשעות המעטות שהספקתי לבלות בחטיבת הביניים השנה. אבל לא למדתי שום דבר כמו רמת הבקיאות שפיתחתי בדקלום הסיסמה החשובה: "אוף! אני לא מבינה כלום!".
תשאלו כל מורה – אין משפט מדכא יותר מהמשפט בכותרת. ואם תשאלו אותי באופן אישי, הוא סוג של אבי כוחות הרשע, או אויבו המושבע של עידוד ללמידה.
אבל לפני שאסביר מה כל כך נורא בו, אסביר מי אשם בו.
מי?
אני. טוב נו, לא רק אני. אנחנו. לא בהכרח בגלל הסברים לקויים, או חלילה כי אנחנו מורים לא טובים. לפעמים, באמת, אין שום קשר בין איכות ההסבר למשפט הזה. אני אדגים.
דוגמה ראשונה: השיעור עומד להתחיל, אני מעלה על המסך הדמיה מהאתר המקסים של מט"ח. בתמונה יש מסלול עקום ועליו ילד עם סקטבורד. אני לוחצת על כפתור והילד מתחיל להחליק במורד המדרון הזה. עוד לא אמרתי אף מלה, השיעור בקושי התחיל, לפני שהספקתי לקחת אוויר, אני שומעת מקצה הכתה את אחת התלמידות קופצת וקוראת בייאוש: "אנ'לא מבינה כלום!"
ילד מחליק על סקטבורד... מה יש לא, או כן להבין? אבל תוצאות השאלה כבר עברו עיבוד, ופלט משוגר ישירות אל הכתה: היא-לא-הבינה!!! איך אפשר להתווכח עם זה?
דוגמה שנייה: שיעור מיוחד העוסק באור, לקראת חנוכה: אני שואלת את התלמידים "באיזו צורה האור מתקדם? האם המסלול שלו ישר, סתם עקום, או אולי מעגלי?" התלמידים עונים במקהלה שהאור מתקדם בקו ישר. אני לא מסתפקת בתשובה הזו ושואלת איך הם יודעים. מספר תלמידים, מבולבלים מהפשטות שבשאלה, פולטים במשיכת כתפיים: "מה, רואים!".
"רואים? באמת? אז בואו נראה". בהדגמה נפוצה, כיבית את האור, הדלקתי לייזר ושאלתי – "רואים?" (לא רואים כלום פרט לנקודה על הקיר).
- שתיקה.
התחלתי למחוא כפיים עם טלק לאורך מסלול האור ופתאום נחשף לו בחושך, המסלול הישר של הלייזר האדום. עוד לא הספקתי להדליק את האור וכבר אני שומעת את אותה התלמידה, באותה נימה של ייאוש: "אנ'לא מבינה כלום!"
דוגמה אחת אחרונה? עוד לא חילקתי את טפסי הבוחן, לפני החלוקה אני מסבירה שיש לרשום בראש הדף גם שם וגם כתה. עוד המלים שלי תלויות באוויר, הטופס הראשון עוד לא נחת על השולחן, ו... טוב, זה לא באמת מפתיע, אז בואו נגיד את זה יחד... "אנ'לא -מבינה -כלום!"
אל תחשבו שלא שמתי לב לאספקט השוביניסטי. לא במקרה אמרתי "אני לא מבינה כלום" ולא "אני לא מבין כלום". ואני יודעת, זה לא נשמע טוב כשאני מציגה את זה ככה. אבל אנחנו עוסקים כאן בכנות, לא? אז אפשר לשאול את המורים: בכנות – באיזו תדירות אתם שומעים את המשפט הזה נאמר בכתה מפי תלמידים זכרים ובאיזו תדירות מפי תלמידות? יעידו עמיתיי למקצוע – אין כאן מקום לבלבול.
זה לא קורה במקרה, וזה לא שוביניזם. זה סימפטום לבעיה עמוקה וחשובה, שלא נוכל לטפל בה אם לא נבחין בסימפטום, ונודה בבעיה. אז ברשותכם, ויותר חשוב – ברשותכן. אנקוט בלשון נקבה.
אז נגיד שהמשפט נאמר הרבה, ונגיד שאומרות אותו בעיקר בנות. מה בעצם כל כך נורא במשפט הזה? בזכות מה הענקתי לו את התואר האימתני : "אויבו המושבע של העידוד"? איזו הגזמה. איך משפט שילד אומר לעצמו, יכול להיות קשור לעידוד? עידוד בכלל בא מבחוץ! לא מבפנים! אופס... אולי בעצם...
הבטחתי כנות, ובכנות - אני מודה שעם כל מה שסיפרתי עד עכשיו, אפילו לעצמי לא הצלחתי להסביר בינתיים מה נורא כל כך במשפט הזה. אז אישית, בכל פעם שאני שומעת את המשפט הזה, אני מרגישה בכל הגוף את צריבת הכישלון. אני מורה, לא הבינו אותי – זה בטח לא מעיד שום דבר טוב על ההצלחה שלי.
אז נכון שזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, אבל הדרך בין זה לבין "אויב האומה" עוד ארוכה מאוד.
וחוץ מזה, כבר אמרתי פעמיים שנכשלתי ולא הסברתי למה אני מאשימה את עצמי. במיוחד כשהדגמתי כל כך הרבה מקרים בהם אין שום קשר בין איכות ההסבר, להופעת המשפט.
אז איפה הבעיה?
הבעיה היא שהמשפט הזה הוא נפנוף של דגל לבן. מעל למשפט הזה מתנוססות מגילות של סאב טקסט (ויסלח לי אבשלום קור אני לא יודעת איך אומרים סאב טקסט בעברית). שאומרות בעצם: "די! הרמתי ידיים! אין לי שום כוונה להתמודד או לחשוב. אני עכשיו במצב פאסיבי, ואם תצליחי להאכיל אותי בכפית, או לטפטף עלי מספיק ידע שחלק ממנו גם בטעות ייקלט בי – אז אחלה, אבל זה טנגו של אחד. אני פה רק כקהל."
(סוד מחדר המורים: אנחנו נכנסים לכיתה כי אנחנו דווקא אוהבים קהל!)
הבעיה היא שזה בעצם "להופיע" בפני קהל שאיננו שם באמת - הוא כבר הלך הביתה.
המשפט הזה אומר: "התייאשתי". הוא אומר: "אני לא מתכוונת לנסות. בשביל מה להתאמץ – הרי בלאו הכי אני עומדת להיכשל".
הוא לא אומר: "אני לא מבינה". הוא אומר: "מרמת המאמץ שאני מזהה כאן, ברור שלא אצליח להבין!"
וכאן - נכשלתי!
נכון, חשוב מאוד לציין: נכשלתי בינתיים. זה 'נכשל על תנאי' – מצב זמני שאפשר לשנות אותו, אבל קצת מדכא להתחיל ממנו.
למה מדכא? כי קשה מאוד (עד כמעט בלתי אפשרי) להביא תלמידים ללמידה כשהם שרויים במצב המנטלי הזה. זה בעצם אומר שעכשיו אנחנו נכנסים לנעליים זרות של פסיכולוג, רק כדי לאפשר התחלה של העבודה שלנו. ואני, מה אני מבינה? אני לא מבינה כלום! (בפסיכולוגיה, וברוב הדברים...)
מה שעוד יותר מדכא אותי, זה שאנחנו, כולנו, כמערכת, הבאנו ילדים לנקודה בה אחרי תשע שנים של בית ספר – הם אמרו נואש. (ואם חושבים על זה, אז הרי זה קורה הרבה יותר מוקדם. חלק מתייאשים כבר בשנה הראשונה).
ואני (לגמרי באופן אישי) עדיין לא הצלחתי לתקן את זה אצלי בכתה, אם היא עדיין חושבת ככה.
נכון, אני לא קוסמת, אני לא יכולה לנופף בשרביט קסמים ולמלא אותה רגעית בערך עצמי, אמון ביכולות והצלחה לימודית...
או אולי.... (הנה זה בא...) אולי בעצם כן?
אז שרביט קסמים לא מצאנו, אבל במקומו... גיליתי את כוחו של הפאשיזם החינוכי (ויסלח לי משרד החינוך על המלים הבאות שאני עומדת לרשום): במסגרת הגישה הטוטליטארית בה אני דוגלת בכיתה, הצעתי (וכשאני אומרת הצעתי, אני מתכוונת – כפיתי) משחק חדש בסגנון "כן, לא, שחור, לבן". אבל במקום המלים הסטנדרטיות האסורות במשחק, המלים האסורות הן כמובן: "אנ'לא מבינה כלום!", על כל גרסאותיו.
מה כן?
עכשיו במשחק, אנחנו נמצא דרכים יצירתיות להביע את מה שאנחנו רוצים להגיד, באופן חלופי. זה מתחיל ב: "הבנתי ש... אבל התבלבלתי או לא הצלחתי להבין ש..."
זהו! זה הנוסח המחודש!
פאשיזם. הלאה חופש הדיבור, קדימה – "כן לא שחור לבן".
ולמה כל זה?
והנה מגיע הרגע בו אני סופסוף מתייחסת ללשון הנקבה: אני לא יודעת להסביר למה, אני יודעת לציין עובדה: בנות, סטטיסטית, נוטות לרצות, ונוטות לסבול מערך עצמי רדוד במיוחד. אני לא מבינה למה, אבל אי אפשר לפספס את האפיון הסטטיסטי הזה.
מכאן המשפט "אני לא מבינ/ה כלום" בא בעיקר מפיהן. אבל טיפול פסיכולוגי בערך עצמי נראה לי בלתי אפשרי במתכונת של כיתה.
אז נרים ידיים? לא חייבים. אפשר לנסות משהו אחר.
לפעמים השחקן נכנס לדמות דרך הלבוש שלה: ניתן לתלמידים, ובעיקר לתלמידות, להתלבש כמו תלמיד שמאמין שהוא עומד להצליח. ואולי הוא בסוף יאמין בזה באמת.
אני לא בטוחה שאני צודקת, אבל אחרי שכועסים עלי, מגלגלים עיניים ורוטנים – מבינים שאין ברירה, ולפעמים אין ברירה זה מקום די מועיל, ברומן הארוך עם תלמידים.
והקסם בשיטה הזאת? שלפעמים, תוך כדי ניסוח השאלה, הן מבינות בעצמן את התשובה. ואז זו חגיגה אמתית. לפעמים גם לא. אבל אתם יודעים מה? לפחות אז, הן באמת מקשיבות, עד שהן מבינות את התשובה. וגם זה משהו.
אז אני עדיין מודה שאני לא מבינה כלום, או אולי מבינה ממש טיפה. אבל הגעתי למסקנה שכשאני מצליחה לא להתייאש, ובסוף היא אומרת "הבנתי!", אני אומרת בלב: "יש!!! הקהל נשאר באולם, ועכשיו – ההופעה מתחילה".
