תעזבו את הילד!

אני בהתלבטות עמוקה: קשה לי להחליט אם מי שהגה את המושג "Sweet Sixteen" הוא נוכל או סתם סנילי. נכון, בסרטים ובנוסטלגיה שנות הנעורים נראות כמו אגדה. כולם צעירים, יפים, מאוהבים ומאושרים. אם תבדקו בקפידה סדרות טלוויזיה – מסתבר שכל מה שבני נוער עושים החל משנות הששים ועד למאה העשרים ואחת, זה מפטפטים בבתי קפה, שותים מילקשייק ומצחקקים. אבל אם נעביר ערוץ מ"happy days" ל"דוקו" זה רגע מצוין לביקור קצר במציאות. בואו (לצורך התרגיל) נבחן יום טיפוסי בשגרת חייו של מתבגר:

07:00 – הילד קם בבוקר והשיעור הראשון שמצפה לו הוא מתמטיקה. המסכן עדיין לא הספיק להפנים את הנושא שלמד בשיעור הקודם ועכשיו הוא כבר מופגז בנושא חדש.

09:30 - אחרי ששרד בקושי את השיעור המתסכל במתמטיקה, הוא שם לב ששכח את הסנדוויצ'ים בבית. ההתקהלות סביב הקפיטריה אינסופית. כשסוף-סוף מגיע תורו, הפעמון מצלצל ושוב הוא מאחר לשיעור, ודווקא לשיעור עם המורה הקפדנית לאזרחות, שאף אחד לא רוצה להסתבך איתה.

10:30 - שיעור אזרחות. המורה מערימה קיתונות של סיכומים – היד כבר כואבת.

11:20 - תנ"ך. באמצע הסיפור על כרם נבות, התלמיד פוקח עיניים כדי להבין שמרוב ייאוש הוא נרדם ועכשיו המורה הסבה את תשומת הלב של כל הכתה לכך.

12:10 - שיעור אנגלית. דיאן, המורה, מזכירה לו שהוא מאחר בהגשת ה"בוק ריפורט" על הספר שעדיין לא רכש (שלא לדבר על קרא).

14:00 - במעבדה הצפרדע שהוא קיבל לנתח נראית ממש דומה לזו שבהה בה אתמול ליד האגם ובמקום לבחון את המערכות הפנימיות שלה, הוא תוהה אם אולי במקרה הן קרובות משפחה. בינתיים הוא בוחן מה עוד צפוי לו השבוע: מבחן מסכם על כל החומר של השנה בספרות, בוחן בביולוגיה, עבודה להגשה בספרות ומבחן קטן במתמטיקה שמכיל רק את הפרקים החדשים (בדיוק את אלו שהוא לגמרי לא מבין).

15:30 - הוא בולע בשני ביסים את הארוחה בדרך לשבט, כי מרב בלגן הוא נזכר שלא הספיק להכין פעולה לחניכים שלו.

20:00 - חוזר הביתה. חוץ מכל השיעורים והלימודים שיש לו, הוא חייב להיבחן מחר בפעם השלישית במבחן תיאוריה ואם גם הפעם הוא יכשל, החברים שלו ימשיכו ללעוג לו עד שישתחרר מהצבא. הוא מתגנב פנימה כי השאיר את החדר הפוך לגמרי, אחרי שהבטיח לאמא שלו שהפעם יסדר באמת. אמא כמובן תופסת אותו בכניסה, עם עשן שיוצא לה מהאוזניים, ומבטיחה לו שאם החדר לא יסודר עוד הלילה – מוטב שיתחיל לחפש את הבגדים שלו בסלי המחזור של השכנים.

אבל הכי מרגיז? הכי מרגיז היה דווקא הרגע שבו הרשג"דית החמודה של שכבת ה', זאת שהוא מת להזמין לסרט, אמנם אמרה לו שלום, אבל קראה לו בשם של החבר הכי טוב שלו.

Sweet Sixteen??? מה בדיוק מתוק בזה? (אולי הידיעה שיום אחד זה ייגמר).

ועכשיו, עם יד על הלב, יש אוכלוסייה ייחודית אחת, שעליה אני מרחמת עוד יותר מאשר על המתבגרים עצמם: ההורים של המתבגרים.

למה? כי הילדים שלהם כועסים או מתוסכלים 100% מהזמן. חלק מהזמן – שניהם יחד. ולא רק זה, גם כל הטענות של הנערים והנערות כלפי ההורים תמיד מגובות בהסברים רווי לוגיקה ולהט. גם אם לא באמת יש שם לוגיקה, הלהט כבר יספק את האשליה כאילו כן. זה שח-מט ידוע מראש. כדאי שההורים יוותרו על המערכה וינופפו בדגל לבן, כי אין שום סיכוי שיזוכו מאשמה. השאלה היחידה כאן היא רק מה יהיה גזר הדין.

אז אם הכל כל כך אומלל ומתסכל לשם מה אני כותבת?

זה פשוט. לו היה לי שרביט קסמים או איזה דיבור עם הממונים שם למעלה, הייתי מנסה לארגן איזו גלישה רכה יותר דרך הגיל הבלתי נסבל הזה. אבל הואיל ואני, כמורה למקצוע תובעני, הרי מככבת ברשימת התלונות של אותם המתבגרים, וכיוון שאני (למרות הוראת המקצוע התובעני) בת תמותה שולית לגמרי, כל מה שאני יכולה להציע הוא כמה בקשות פשוטות.

הראשונה והחשובה ביותר היא דווקא להורים. ושימו לב כי אני פונה אליכם בקריאה מעומק הלב:

תעזבו את הילד!

זה מסר מבלבל, כי מישהו בטעות עלול להניח שאני מתכוונת לכך שצריך להקל על המתבגרים בהורדת עומסים, וויתורים והקלות (לפעמים, אולי, אבל לא על זה אני מדברת). אז מה כן: תנו לי להיות ה"רעה". אני, בכל הצניעות, מצטיינת בתפקיד הזה. בשוק השחור כבר מוכרים פוסטרים פיראטים שלי עם חיצים לקליעה למטרה. 
אז בבקשה אל תגנבו לי את התפקיד. הליהוק למכשפה הוא שלי, לא שלכם.

זה אמור לעבוד ככה:  אני - מעיקה עליהם, מקשה עליהם, מעמיסה עליהם... והם – באים אליכם – כדי להתבכיין על כמה שאני רעה. אל תתבלבלו בתפקידים.

ומה התפקיד שלכם? כאן מגיעות החדשות הטובות. התפקיד שלכם -  הוא להיות שם בשבילם! זהו. עם דגש על הפועל להיות. לא ללמד אותם. לא לנדנד להם. לא לשכור עבורם סוללת מורים פרטיים שתלמד במקומם ולא להטיף להם. מה זה אומר "להיות" שם בשבילם? להקשיב להם, לראות אותם, לעודד ובעיקר לשמור זוג זרועות פנויות אם צריך שם איזה חיבוק. ברב המקרים זה מסתכם בזה.

האלטרנטיבה על ההטפה ההורית לילדים, שהאמת היא שכולנו מבינים שלא באמת עובדת, היא לא להטיף. וזה בא גם עם שורה של הימנעויות: לא לחנוק אותם, לא להתערב, לא להידחף לתוך הלמידה שלהם. אם הם מבקשים עזרה? אחלה!  אפשר לפתוח יומנים, לעזור להם לתכנן את הזמן ולאמץ טכניקות לעבודה יעילה. ברוב המקרים בזה זה מסתכם.

אחד היתרונות כאן, הוא שלא צריך לזכור במקומם את לוח המבחנים, לא צריך להגיש איתם ביחד את הפרויקטים או לקבל כל בוקר התקף לב מחדש בגלל משימה שבה הפעם הם לא יעמדו בהצטיינות (או בכלל). אבל פה קבור הכלב... הרי באינסטינקט שלנו אנחנו מרגישים שתפקידנו בעולם הוא להגן על הילד שלנו מפני כל רע, מכל מכה, קושי או מצוקה. אנחנו לא רוצים שיחווה כישלון ולכן נכנסים לו לווריד בניסיון נואש להגן עליו מפני כישלונות.

ופה בדיוק הבעיה – כל כך חשוב להיכשל! כל כך חשוב לחוות את חווית הכישלון, לחבר אותה עם הטעות שהובילה אליה, להתאושש ולהשכיל לנהוג טוב יותר בפעם הבאה. אותם הורים, למשל, שמתדפקים על דלת המורה כשהילד נתפס בהעתקה והמורה פסלה לו את הבחינה, נופלים למוקש של רצון להגן על ילדם מכל רע כשבעצם... ה'רע' הוא גזילת החוויה של התמודדות עם ההשלכות למעשיו. (יכול להיות שאחר כך ההורים יטיפו לו על כמה שהוא חסר אחריות אבל מה הוא אשם אם כל הזמן הקפידו לקחת את האחריות ממנו?).

כל כך חשוב להיכשל

אנחנו חייבים להתיידד יותר עם הטעויות של כולנו. הרי אם בסביבה מוגנת, לפעמים, לא ניתן לילדים גם ליפול – איך הם ילמדו לקום? ככל שנשכיל לספק לילדים מרחב מוגן של אוטונומיה, עם טווח סביר של טעויות שיכולו לעשות ועדיין לשרוד, כך נקל עליהם את ההתמודדות ברגעי האמת.

"אבל..." יגידו רוב ההורים בקהל, "לעיתים קרובות, גם אם אנחנו ממש לא רוצים להתערב, כשיש בעיה, המערכת והמורים פונים אלינו ומערבים אותנו, לעיתים אפילו לפני שהילד עודכן במצב". אז למה אני בכלל מציעה לכם הצעות שקשה מאוד עד בלתי אפשרי ליישם? טוב ששאלתם. זה מביא אותי לבקשה השנייה.

הבקשה השנייה מורכבת יותר והיא מופנית לקברניטים:

על מנת שההורים יוכלו לעזוב את הילד ולתת לי "להיות הרעה", המערכת צריכה לאפשר לי ולקולגות שלי – המורים, לנהל את המצב.

למי שאינו מורה ולא מבין מה מונע ממני לעשות זאת, אסביר בקצרה: מערכת החינוך הינה מערכת ענקית, ומערכות ענקיות נוטות... להיצמד לבירוקרטיה וניירת. בתי הספר נמדדים על ידי סטטיסטיקות וציונים, וכאשר יש תלמיד שעלול לסכן את הסטטיסטיקה (ובכך את שמו הטוב של בית הספר), מתחילה מלאכת ריפוד התיק האישי שלו, כך שכאשר הוא יהווה רבב בסטטיסטיקה, יהיו מתועדים בתיק מכתבים להוריו, אזהרות שקיבל בחדר המנהלת, תיעוד לשיחות בנוכחות הורים ורישום מדויק וקפדני של כל ההעדרויות שלו. כך בית הספר יוכיח לקצינת הביקור הסדיר שהוא פעל כשורה, או לפחות לא הזניח.

אבל האם באמת הפעילויות הללו הן הפעילויות שיעזרו לתלמיד שקשה לו?

הרי לא יופיעו ב'תיק' כל עשרות ומאות השיחות האישיות שמורים שונים קיימו עם הילדים. לא תופיע הפעם שבה המורה הסיעה את הילד הביתה באוטו כדי שלא יירטב בגשם רק כדי שלא יתקרר ושירגיש שאכפת לה ממנו. גם לא הרגע שבו המורה השכיל לתפוס את הילד באוטובוס בטיול השנתי ולבקש ממנו עזרה בשימוש בטלפון החכם שלו, לא כי הוא לא ידע איך להשתמש באפליקציה, סתם כי היה לו חשוב לתת לילד את המקום שבו הוא המומחה, המקום בו הוא מרגיש מוערך ומוצלח. לא יופיעו המבטים החמים הטלפונים האישיים כדי לבדוק עם עבר תיאוריה או אם הכלב שלו התאושש מהניתוח שעבר.

המערכת בעצם מעודדת את הפקעת האחריות מהטיפול בילד והעבודה מולו, ודורשת מהמורה לפנות ולערב את ההורים. אחרת – בית הספר ייחשד בהזנחה. אבל מה עם המורה שהסיעה בגשם? עם המורה שהתקשר? היועצת שביקרה את הילד בבית כשדאגה לבדוק אם משהו קרה? כל הטיפול החם והאנושי שלא נוגע בניירת אלא נוגע בבני האדם –  לא מופיע בתיק האישי, ומה שלא מופיע בתיק האישי – לא קיים.

ברור, ישנם מצבים בהם חשוב לעבוד יחד, בשיתוף עם ההורים. לפעמים, לעתים רחוקות – נדרשת מערכת עוטפת, ואז חשוב לשתף בתהליך גם הורים תומכים. לפעמים מדובר בקבלת החלטות חשובות וגם זה ראוי שייעשה בשיתוף.  

מקבלי ההחלטות מוכרחים לאמץ כלים חלופיים למדידה והערכה של עשיית המורים. המערכת וקברניטיה חייבים להאמין בעשייה של המורים ובתי הספר ולעודד אותה, במקום להכריח פנייה מידית להורים בכל בעיה ועניין.

אם זה יקרה – כבר חצי מהדרך נסללה, ההורים יוכלו לעזוב את הילד, ואנחנו נוכל לדאוג לו יותר.

כל שדרוש הוא תרמיל עמוס באמונה עמוקה - בילד, בהוריו ובנו.