איך אתם יכולים לוודא שלכל תלמיד תהיה העזרה לה הוא זקוק?

מאת: ערן נחשון, תומך הוראה בתכנית שיעור ביחד של עמותת שיעור אחר

***

יום שישי הראשון בשנת הלימודים, עשר בבוקר, איילון דרום. שט לכיוון בת-ים, כמעט לצור מחצבתי (חולוני במקור). מחנה ועולה שלוש קומות בבניין שנראה זהה לבית הספר שלי. רוב התלמידים כבר שם, מתגודדים ליד הדלת, כולם מחכים לסבטלנה שתגיע ותתחיל את השיעור.
בכניסה לשיעור התלמידים מביטים עלי במבט בוחן, לא ברור, ובעיקר מנסים לשים עצמם כלא מתעניינים. מובן מאליו שאני לא כאן, ולא שם. כבר לא תלמיד, לא נראה כמו מורה, אבל עדיין עומד שם עם מחברת ועט.

וה"קנקן" שלי (גופי), ממש יכול לחוש את כלל התהיות.

השיעור מתחיל, כמה תלמידים משתרבבים פנימה בשלל תירוצים: ארון נעול, לא שמעתי את הצלצול (מחריש האוזניים) – יש דברים שלא משתנים כבר כמה עשורים – ועל כך עוד בהמשך. המורה נוזפת בהם קלות, אבל נותנת להם להיכנס, צריך להתחיל את השיעור. והנה מגיע הרגע, בו עלי לעמוד באור הזרקורים בפני 30 מתבגרים, עם בערך 300 דברים יותר מעניינים בקודקודם, מאשר עצם קיומי. אבל... אם כבר הקנקן (אני) מדבר, נעשה מאמץ ונקשיב.

אני מציג את עצמי – סמנכ"ל תפעול בחברת הייטק שעוסקת באגרות חוב. דממה. אני כבר מכיר את התרגיל, אז אני מסביר כל מילה במשפט, וקושר חיש מהר את עבודתי ללימודי המתמטיקה והחמש יחידות. מסביר ומבאר שהעניין הוא לא החומר, אלא מה הוא דורש מכם: השקעה, התמודדות עם קשיים, צמיחה, פתיחות, הבנה והכנה לבאות. השאלות הראשונות, תמיד אותו הדבר, הן בעיקר בנוגע ללמה אני עושה את זה? האם אין לי דברים יותר טובים לעשות בימי שישי? ובכלל, למה ללמוד או ללמד מתמטיקה אם לא חייבים?

זו ההתנדבות שלי. זו הדרך שלי לעבוד עם תיכוניסטים ולהראות להם שהשד לא נורא, ושהאור בקצה המנהרה שווה את ההליכה בחושך, ובכלל, שיותר נוח ללכת בחושך אם מישהו שם מחזיק לך את היד, כשצריך ולזמן קצר. אנחנו עובדים בעיקר על חיזוקים, חשיבה חיובית והצלחות קטנות. הייתי מאוד שמח לגלול כאן סיפור גבורה, בו באמצעות שימוש במתמטיקה אוקלידית הצלנו חתול בוער מבית על עץ, אבל רובנו יודעים שהחיים מורכבים בעיקר מהצלחות קטנות. הצלחות כגון נערה שלפתע מבינה שהיא דווקא יודעת לעגל מספרים, למרות טענותיה החוזרות ונשנות שהיא "לא מבינה שום דבר". הצלחות של נער שמתחבט באיזו פונקציה בטריגו צריך להשתמש בשביל למצוא זווית בין ניצב ליתר (תלוי בניצב), וההארה שהושגה כשמצאנו טריק שיגרום לו לזכור את זה (משום מה, סינוס נשמע לו רחוק יותר מקוסינוס, אז עכשיו הוא זוכר את זה ככה – לכל אחד, דרך משלו).

החיים מורכבים בעיקר מהצלחות קטנות, כגון מקרה בו נערה לפתע מבינה שהיא דווקא יודעת לעגל מספרים, למרות טענותיה החוזרות ונשנות שהיא "לא מבינה שום דבר"

השיעור מתחיל באמת, דוגמאות על הלוח, תרגילים לכל, ועטים חורטים על מחברות. לכאורה, אין לי מקום, אין בי צורך. הראשים כולם למטה, המורה נמצאת במרחק מקסימאלי של זריקת מחק. כך לפחות הרגשתי בשבועות הראשונים לשנה הראשונה של ההתנדבות. אבל או אז, ראש מתרומם, ועיניים מחפשות מעט סיוע. המורה מסבירה לתלמיד אחר. ממש שתי שניות לפני שהריכוז נעלם והמוטיבציה הפנימית שלנו לנצח את השאלה מתפוגגת, אני נכנס לרשתית. מבט משתהה, חיכוך דעת, והנה אני כבר שם, לפני שתהיה לו שהות לוותר. הדיאלוג שמתרחש אחר כך, מאוד שונה ממה שרוב חבריי מדמיינים. אין זה דיון מעמיק בנבכי פיתגורס או צלילה להבדלים בין אסימפטוטה רוחבית לאנכית. לרוב, התלמיד יענה לעצמו על השאלה, עם כמה שאלות מנחות ממני. ותוך רגע או שניים, אותו מבט תוהה הופך לזריחת ניצחון. ואז, כדרכו של עולם, אתה מושלך ליאור השכחה, כשהתלמיד כבר שקוע בתרגיל הבא. וטוב שכך, כי לפתע יש עוד כמה תלמידים עם תהיות.

כשעושים סקר בכל שנה, בעמותת שיעור אחר, שואלים את המורים, התלמידים והמתנדבים שלל שאלות. אחת מהן היא בנוגע לתרומת המתנדב. האם תרם מאוד, מעט, באמצע? כל שנה, התוצאות זהות: התלמידים מרגישים שנתרמו רבות, המורים צמודים אליהם, והמתנדבים רחוקים מאחור – לא בטוחים אם וכמה תרמו. חלק מהסיבה לפער הזה הוא שאנשים שמתנדבים, לרוב נוטים לגמד את התרומה שלהם. אבל חלק אחר מהסיבה לפער נוצר כי אנחנו עיוורים. מה בסך הכל עשינו? מילה טובה פה? עזרה בפתרון משולשים דומים בוואטסאפ ב-2 בבוקר שם? כמה סיפורי גבורה וכישלונות? מה כבר עשינו?

אז אני מאמין קצת אחרת. בתור תומך הוראה, אני מאמין שהשיעור הוא מסע מעמק הבורות להר ההארה (במתמטיקה, לאו דווקא בחיים).

באמצע המסע יש נקיק מאיים, ובו כל התלמידים מביטים בחשש. המורה בונה עבורם גשר יצוק מבטון המחוזק בפלדה, שמכסה 95% מהמרחק. על התלמידים לקחת את הזינוק הקטן האחרון, בשביל להרגיש באמת שהם מבינים את החומר. לרובם זה מספיק. אבל מדי פעם, ה-5% האחרונים, צריכים את גשר, החבלים והכלונסאות שהתומכים יכולים להעניק. וכשהם מגיעים לצד השני, זה לא ממש משנה איך הם הגיעו לשם, העיקר שעוד תלמידה הגיעה צעד אחד יותר קרוב לחלום שלה בביו-טכנולוגיה, או שעוד נער מתקרב ליחידה נבחרת בחיל המודיעין. זה מה שאנחנו מספקים – את ה-5% המשלימים. ולכמה מאיתנו בחיים לא היו רגעים בהם חמשת האחוזים האלו שינו המון?

***

עמותת שיעור אחר מסייעת למערכת החינוך באמצעות מגוון תכניות התנדבות ומעניקה  לציבור הזדמנות מרתקת להשתתף בתהליך החינוכי ולהעניק מהידע, מהניסיון ומהיכולות שלהם לטובת עשרות אלפי תלמידים בכל הארץ.

שיעור אחר מגייסת, ממיינת, מכשירה, ומלווה ארגונים ומתנדבים בבתי הספר ומעניקה פלטפורמה מקצועית תומכת מלאה לתהליך כולו.

עובדי המגזר העסקי, הציבורי והאקדמי, מוזמנים להתחיל את השנה בהתנדבות המלאה כל טוב – לקחת חלק בעשייה משמעותית במערכת החינוך, ולהצטרף לתכנית שיעור ביחד כתומכי הוראה למתמטיקה, מדעים ואנגלית. תומכי ההוראה נדרשים לשעתיים בשבוע, ביחד עם המורה בכיתה לאורך שנת לימודים.
 
לפרטים נוספים לחצו כאן
או היכנסו לעמוד הפייסבוק של העמותה