שיעור ספרות

הצלצול רמז לכולנו בנימוס מעושה שניכנס לכיתה. אספתי את כתה י"ב פנימה, בתקווה ששיעור ספרות יצליח לשאוב את כולנו אל תוך עולמות אחרים. הדמויות מהרומאן "חצוצרה בוואדי" מאת סמי מיכאל היו בדרכן אל הכיתה יחד איתי, מלוות אותי כבר מספר ימים של הכנה לשיעור. הודא הערביה, גיבורת הרומאן, שמתאהבת באלכס נגן החצוצרה היהודי, ומאבדת אותו בעודה בהריון. איתה מרי אחותה, שנישאת לגבר שאינה אוהבת על מנת לתרץ את הריונה הקורם עור וגידים.

---

"אז מה, זה לא אומר שהיא חייבת להתחתן! רק היא יכולה לקבוע לעצמה!" נזרק משפט לחלל הכיתה תוך כדי הויכוח.

"ברור שכן, איך יהיה אבא לילד..." מלמלה דנה תוך שהיא מסתירה את הסמארטפון שהיא גוללת באינטנסיביות מתחת לשולחן. היא לא לקחה חלק פעיל בדיון, היה ניכר שמחשבותיה נודדות. את הדיון ניהלו ג'ני ותמר, והוא עסק בשאלה האם היתה חייבת מרי הערביה, אחותה של גיבורת הרומן "חצוצרה בוואדי", להתחתן בכל מחיר. גם במחיר האהבה. דרך גרונן ניתן היה לשמוע בליל של הורים וסבתות, רבנים ומורות, מטיפים לעת מצוא וסתם משפטים שקראו באיזה עיתון לנוער. אף אחד מהם לא ראה מבעד לעיניה של מרי הערביה, שהרתה מחוץ לנישואים וכעת חיפשה דרך-לא-דרך למלט בושתה ולהכשיר את עוברה. זה היה אחד משיעורי ספרות הסוערים בכתה י"ב, ורק רמז לאלו שיבואו אחריו. הרוחות בכיתה סערו. עד שכבר יש סיבה טובה לרעש ומהומה בחסות המורה, כדאי לנצל את העניין. המילים הריון, הפלה, זכויות, בושה, עתיד ומופקרת כיכבו בדיון הסוער ועתידות היו ללוותני עוד שעות רבות לאחריו. השיעור הסתיים, ודנה קמה בכבדות מכסאה ונדדה לשירותים. ג'ני ותמר עברו לאפטר-פארטי בוואטסאפ ומסדרונות בית הספר שקטו.

---

"והשניה, אחותה? שרוצה להתחתן עם אלכס היהודי?! זה מותר בכלל...?" שאלה בתמימות אמיתית תמר.

דנה ענתה לה בגיחוך "איזה יהודי ירצה בכלל להתחתן עם ערביה?"

ג'ני ניעורה פתאום ואמרה במבטא היחודי לה: "היא היתה ממש מיוחדת ומורדת, ועשתה מה שהיא רוצה! היא לא הסתכלה על הדת אלא על האדם..." ענתה, ולאט לאט התחילה להתבונן היא-עצמה דרך עיניה של הודא הערביה, גיבורת הרומן "חצוצרה בוואדי".

"היא רצתה אותו ואהבה אותו בזכות החצוצרה..." ג'ני, שעיניה השחורות והגדולות וצמתה העבה התבוננו בי מצפות להסכמה ועידוד, התכוננה למטח התנגדויות. ג'ני היא הראשונה שיצאה נגד לבושן המופקר-לטעמה של חברותיה, הטיפה באדיקות נגד בילויי השתיה הרווחים בבית ספר, וכעת יצאה גם באותה ההחלטיות נגד שאלתה התמימה של תמר.

תמר לעסה מסטיק בקולניות ובהתה בחלון. הבנים התבוננו בהנאה מגחכת על הדיון הסוער.

דנה נעה באי-נוחות בכסאה ושאלה אם אפשר לצאת לשירותים. עד שסיימתי להתלבט מה לענות כבר השאירה מאחוריה דלת פתוחה למחצה.

"אז התינוק שיוולד להם לאחר מותו של אלכס יהיה יהודי או ערבי?" שאלתי בעדינות.

"את רק שואלת שאלות ואין לך בכלל תשובות! איזו מין מורה את?!" הטיחה בי לפתע בתסכול אמיתי תמר, שכבר מזמן סימנתי בתור תלמידת ה"לא מממשת את הפוטנציאל". "כל היום שאלות וסופים פתוחים! אולי תגידי מה קרה בסוף?!"

"אבל הספר מסתיים כך, אני באמת לא יודעת..." עניתי בחיוך מתנצל. תשובתי לא סיפקה אותה כמובן, אך מיד חזרה דנה לכיתה והשתרר שקט. דנה ניגשה בכבדות-מה לכסא והתיישבה באנחה, שולפת את הסמארטפון המכוסה כולו תמונה שלה בשמלה לבנה מחובקת עם בחור צעיר.

ג'ני שאלה האם זה באמת כל-כך משנה מהי דתו של האדם, והאם עצם העובדה שנולד פה וחי פה ואוהב פה הכל אינה מספיקה כדי שיהיה שייך. באמרה כך חייכה ושפתיה הרחבות התעגלו בנעימות. עורה הכהה הבריק בשמש הצהריים שפלשה דרך החלון והמבטא הזר ניכר. "אמא שלי לא רוצה שאתגייר" אמרה בשקט.

מבוכה אוהדת השתררה בכיתה כשדנה נעמדה, ליטפה את בטנה התופחת ואמרה בהחלטיות מפוזרת "אני חייבת ללכת, יש לי היום אולטראסאונד".

*הסיפור בהשראת חוויות מעולם החינוך וההוראה