דמעות של ניצחון: הערכה בית ספרית מרגשת במיוחד

כל מי שנכח בתיכון הרב תחומי עמל 'שבח מופת' הניסויי בשבוע האחרון ללימודים, שם לב בוודאי לקבוצה של תלמידים שהסתובבו ברחבי בית הספר, לבושים במדים של חיילים סובייטים מימי מלחמת עולם השנייה. הסיבה לכך הייתה יריד תוצרי הפרויקטים של ביה"ס ותצוגת הסיום החגיגית של פרויקט ההערכה החלופית הבית ספרית בהיסטוריה, השקול ל-30 אחוז מציון הבגרות. נושא הפרויקט, שנעשה בשיטת PBL (למידה מבוססת פרויקטים), היה "תרומת הלוחמים היהודים בצבאות בעלות הברית במלחמת עולם השנייה".

מה היו השיקולים בבחירת הנושא?
אביבית קאופמן, רכזת פדגוגית ורכזת היסטוריה: כשנתקבלה ההנחיה של משרד החינוך על רכיב ההערכה הבית ספרית בבגרות, היה לנו ברור כי רכיב זה יאופיין ברוח בית הספר, המאופיינת בלמידה באמצעות פרויקטים בשילוב יישומי אייפד. חשבנו על כך שהשנה צוינו 70 שנים לסיום מלחמת העולם השנייה ולניצחון ההיסטורי על גרמניה הנאצית. בנוסף חשבנו על הקשר הבין דורי הספציפי של התלמידים והמורים בבית ספרנו – לווטרנים (וותיקי מלחמת העולם השנייה) של הצבא האדום. אני גאה במורים שנטלו על עצמם את המשימה. 
אלכסנדר שטכמן, המורה להיסטוריה שהוביל את הפרויקט מספר: רצינו לברר יחד עם התלמידים האם יכול אדם לשנות את המציאות בה הוא נמצא, גם בתנאים קיצוניים? מה היו המניעים הייחודיים של התגייסות יהודים לצבאות בעלות הברית, ומהן המשמעויות השונות של המושג "גבורה יהודית" בתקופה זאת? עם השאלות המורכבות הללו, יצאנו לדרך אינטנסיבית שכללה הרבה יזע ודמעות!..

איך בניתם את הפרויקט?
הפרויקט החל בהרצאה של יו"ר העמותה להנצחת החייל היהודי במלחמת עולם השנייה - תא"ל (מיל') צבי קן-תור, שהציג את מגוון הארצות והתפקידים בהם שירתו היהודים. בשלב השני כל קבוצה של תלמידים קיבלה ווטרן או ווטרנית ששירתו בצבא האדום והגישה עבודת חקר על הקרב בהשתתפותם ועל מקומו מבחינת סדר האירועים במלחמה. לב הפרויקט היה צילום ראיון אישי עם הווטרן, כדי להכיר מקרוב את ייחודו של הלוחם היהודי והקשיים שעמדו בפניו. לפני ביצוע הראיון עברו התלמידים סדנת הכנה לקראת הראיון וקיבלו הנחיה מקיפה לצילום ועריכה באמצעות האייפדים. התוצר הסופי היה כרזה אינטראקטיבית קבוצתית, המציגה את הווטרן ומתעדת את המפגש עימו. כל כרזה הכילה QR קוד, שנסרק והוביל לסרטון מסכם.

סרטון שיצרו התלמידים ומתעד את תהליך ביצוע הפרויקט

הסרטון שמתעד את הפרויקט כולו, שהתלמידים יצרו,  נפתח בקולו הסמכותי של יורי לויטן, שדרן הרדיו הסובייטי המהולל מימי מלחמת עולם השנייה (שהיה יהודי), שהעלה את המורל הלאומי בקרב תושבי ברית המועצות בזמן המלחמה והפך למעשה לסמל. ב-22 ביוני 1941, הודיע לויטן את ההודעה הדרמטית על פרוץ המלחמה, הודעה שהפכה כעבור מספר שנים להצהרתו המפורסמת ביותר. השיקול מאחורי הבחירה בקטע זה נבעה מהעובדה שהודעה זו הייתה למעשה צו הגיוס הלא רשמי למלחמה של המוני תושבי ברית המועצות ובכלל זה גם הווטרנים היהודים. בשלב השני של הסרטון, תחת מנגינתו של שיר סמלי לא פחות, שנקרא "יום הניצחון", הוצג התהליך שהתלמידים עברו במהלך השנה לאורך הפרויקט.

כיצד חוו התלמידים את הפרויקט?
התלמידים לא נותרו אדישים. כך למשל, אחת מהן סיפרה כי "הראיון הזכיר לי את סבתא רבא שלי אשר תמיד הייתה מספרת לי על המלחמה ההיא, אבל הייתי קטנה מדי כדי להבין. היום, בזכות מה שעברתי השנה, אני מבינה מה האנשים האלו עברו וכמה הם תרמו לעולם. בדיעבד אני כל כך מצטערת שלא ניסיתי להקשיב לה יותר". אחד התלמידים הוסיף כי "הייתה זו למידה שונה ממה שאנחנו רגילים. היינו סקרנים מאד לפני הפגישה עם הווטרן שלנו והיה מעניין להיחשף לסיפור של מלחמת עולם השנייה מהזווית הזו, יותר מאשר ללמוד את הפרק כחומר יבש בהיסטוריה". 

התלמידים לבשו מדי צבא ממלחמת העולם השניה 

מה הוא לדעתכם הערך המוסף שהיה לפרויקט? 
אולגה קרילוב, מורה להיסטוריה, מספרת כי "היה לי חשוב באופן אישי שיישמע סיפורם של הווטרנים הקשישים, שהם חלק מדור שלם ההולך ונעלם. רבים מהתלמידים שלנו מכירים את ה-9 במאי בתור יום הניצחון הרשמי, אבל בודדים בלבד מכירים את סיפורם של הלוחמים היהודים בצבא הסובייטי". אלכסנדר שכטמן מציין כי "מלבד הערך הדידקטי החשוב, יצר הפרויקט מעורבות רגשית עמוקה בקהילה. התלמידים אשר ראו את התנאים שבהם חיים קשישים אלה - ביקשו לעזור להם במה שיוכלו. כך חיזק הפרויקט לא רק את הקשר הבין-דורי בתוך הקהילה שממנה הגיעו מרבית התלמידים, אלא יצר חוליה נוספת בקשר בין בית הספר לבין אוכלוסיית הווטרנים המיוחדת. זה המקום להוסיף שהיה לי חיבור אישי חזק מאוד לפרויקט, מאחר שסבא שלי, שאני נקרא על שמו ולא זכיתי להכירו - היה ווטרן בעצמו, הגיע לדרגת סרן, ושמעתי בסקרנות רבה את הסיפורים אודותיו לאורך כל ילדותי".

האם לדעתכם נושא זה מתאים לכל אוכלוסיות התלמידים בישראל?
גילי אלון, צוות הפרויקט: כבת קיבוץ שגדלה על הנרטיב הישראלי, המפגש עם סיפורם של הלוחמים בצבא האדום פתח בפניי עולם עשיר ולא ידוע. התרומה האדירה שלהם, שנדמה כאילו הושתקה והועלמה מהשיח הציבורי, מעלה אין ספור שאלות בנוגע לעיצוב הזיכרון בישראל. ראיתי במהלך הפרויקט את עיניהם הבורקות של התלמידים מהמפגש הרב דורי וכן את התרגשותם של מורי בית הספר שעלו מחבר העמים והבנתי שסיפורם הוא סיפורנו. לתחושתי חובה על מערכת החינוך להרחיב את יריעת הזיכרון ולהכניס לתוכה עוד ועוד סיפורים המרכיבים את הפאזל של החברה הישראלית.

אלכסנדר ואולגה - מורים בתוכנית מצטלמים עם תא"ל במיל' צבי קן-תור

שאלתם את עצמכם ואת התלמידים בתחילת הפרויקט אם מסוגל אדם לשנות את המציאות בה הוא נמצא גם בתנאים קיצוניים. לאחר שראיינתם עשרות ווטרנים בהקשר זה, מסתמנת תשובה?
אלכסנדר: בהחלט כן. התלמידים קיבלו השראה מהווטרנים, ויצאו עם תחושה עזה שגם אם אי אפשר לשנות הכול בחיים, עדיין הדבר החשוב מכל נמצא בידיים שלהם - וזה התקווה, הרצון והנחישות. הם נתקלו באנשים שאיבדו הכול בחיים, אך לא ויתרו לעצמם לרגע ועשו כל שביכולתם למען המטרה הלאומית והאישית - לנצח את גרמניה הנאצית. כל אחד מהווטרנים אמנם היה "בורג קטן" במכונה העצומה של הצבא האדום, אך ידע היטב שתרומתו כאינדיבידואל היא קריטית. וכך, בעיצומו של יריד הצגת התוצרים, ניתן היה לזהות דמעה בזווית העין אצל התלמידים והמורים כאחד; דמעות של שמחה על סיום מוצלח של האתגר שהציבו לעצמם, 'דמעות של ניצחון', כמו בשיר הסובייטי הידוע, מתוך ההבנה שהעם היהודי לא רק שרד את האויב הקשה ביותר שאיים להשמידו, אלא גם תרם תרומה משמעותית להבסתו, ולבסוף - גם דמעות של התרגשות מתוך ההבנה שהמורים, התלמידים והווטרנים היו שותפים לתהליך תיעוד נדיר ומיוחד במינו.

תוכלו לקבל השראה ורעיונות נוספים בקישור ליחידת לימוד "פרויקט תיעוד הלוחמים היהודים בצבאות בעלות הברית" ולצפות בסרטונים שהופקו.

ראיינה: רפאלה בלס, קבוצת עמל