להקשיב לשטח
סר קן רובינסון הינו מחנך, פרופסור לחינוך, מרצה פופולארי, סופר ויועץ בעל שם עולמי לחינוך. רובינסון ידוע בתפיסתו החינוכית שמעודדת טיפוח יצירתיות, חקירה, מחשבה מקורית, הסתכלות על הייחודיות שבכל תלמיד ופיתוח הכישרונות הייחודיים של כל אחד ואחת בתוך מערכת החינוך.
איתי גלילי תרגם את הרצאתו של קן רובינסון מכנס TED 2013, בה הוא סוקר את הסיבות לנשירה המשמעותית במערכת החינוך האמריקאית, ואת שלושת העקרונות המרכזיים שמביאים לשגשוג בחינוך:
1. הכרה וחגיגת המגוון והייחודיות של התלמידים
2. הדלקת הסקרנות של ילדים
3. יצירת תרבות של יצירתיות במקום סטנדרטיזציה
בהמשך רובינסון מציע דרכים להתגבר על הקשיים בהם מצויה מערכת החינוך האמריקאית. נראה שדרכים אלו הן אוניברסליות ויכולות בהחלט לעזור גם בישראל.
סר קן רובינסון - כנס TED 2013:
"אף ילד לא נותר מאחור…" האמנם?
עברתי לאמריקה לפני 12 שנים. עם אשתי טרי ועם שני ילדינו. בעצם, האמת היא שעברנו ללוס אנג'לס, במחשבה שעברנו לאמריקה… אך בכל מקרה, זו רק טיסה קצרה מלוס אנג'לס לאמריקה. הגעתי לכאן לפני 12 שנים וכשהגעתי לכאן, נאמרו לי כל מיני דברים כמו: "האמריקאים לא מבינים אירוניה". כבר שמעתם את הרעיון הזה? זה לא נכון. טיילתי לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת ולא מצאתי שום ראיה לכך שהאמריקאים לא מבינים אירוניה. זה אחד מאותם מיתוסים תרבותיים, כמו, "הבריטים הם מאופקים". אני לא יודע למה אנשים חושבים כך. הרי פלשנו לכל מדינה שנקרתה בדרכנו!
משבר הנשירה הוא רק קצה הקרחון
אבל משבר הנשירה הוא רק קצה הקרחון. מה שלא נכלל בו הוא כל הילדים שעדיין בבית הספר אך הם משתעממים שם, לא נהנים להיות שם ולא מפיקים ממנו שום תועלת ממשית. והסיבה לכך היא לא שאיננו משקיעים בחינוך מספיק כסף. אמריקה משקיעה יותר כסף בחינוך מאשר רוב המדינות האחרות. הכיתות הן קטנות יותר מאשר במדינות רבות ויש מאות יוזמות בכל שנה שמנסות לשפר את החינוך. הבעיה היא, שהכל הולך לכיוון הלא נכון. ישנם שלושה עקרונות שתחתיהם חיי האדם פורחים, והם עומדים בסתירה לתרבות החינוך שמאלצת את רוב המורים לעמול קשה ואת רוב התלמידים – להחזיק מעמד.
1. בני אדם הם מטבעם שונים ומגוונים ולכן התלמידים מצליחים כשמכירים במגוון הכישורים שלהם.
ברשותכם, אשאל אתכם לכמה מכם יש ילדים משלכם? ונכדים?... ומה בנוגע לשני ילדים ומעלה? בסדר. וכל היתר, ודאי יצא לכם לראות ילדים? - אנשים קטנים שמסתובבים בשטח.
אני הולך להתערב איתכם, ואני בטוח שאזכה בהתערבות: אם יש לכם שני ילדים ומעלה, אני מוכן להתערב שהם שונים לחלוטין זה מזה. נכון? אין סיכוי שתתבלבלו ביניהם, נכון? כאילו, אני רוצה לראות את האדם שאומר "מי מהם אתה? תזכיר לי. אמא שלך ואני רוצים להשתמש במערכת קידוד צבעים, כדי שלא נתבלבל". החינוך במסגרת "אף ילד לא נותר מאחור" מבוסס לא על גיוון, אלא על אחידות. הוא מעודד את בתי הספר לגלות מה ילדים יכולים להשיג בקשת תחומים צרה מאד. אחת ההשפעות של "אף ילד לא נותר מאחור" היתה צמצום המיקוד למגמות המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה. הן חשובות מאד. לא באתי הנה לטעון נגד המדע והמתמטיקה. אדרבא, הם הכרחיים, אך לא מספיקים. חינוך אמיתי צריך לתת משקל שווה לאמנות, למגמות ההומניות, לחינוך הגופני.
הרבה מאד ילדים מאובחנים כבעלי מחלות שונות תחת הכותרת הכללית של הפרעת קשב וריכוז. לפי הערכה אחת, באמריקה כיום, משהו כמו 10% מהילדים מאובחנים בכך, וזה לגמרי בגלל הכיוון הזה של האחידות. אני לא אומר שאין דבר כזה. אני רק לא מאמין שיש מגפה בהיקף כזה. אם אתם הייתם מושיבים ילדים, שעה לאחר שעה, לעשות עבודה משרדית נחותה אתם לא הייתם מופתעים אם הם יתחילו להתנועע בעצבנות, נכון? רוב הילדים אינם סובלים מהפרעה פסיכולוגית. הם סובלים מילדות. ואני יודע זאת מכיוון שביליתי את ראשית חיי כילד. עברתי את כל התהליך.
הילדים מצליחים יותר מכל, בתכנית לימודים רחבה שרואה בחיוב את כישוריהם המגוונים, ולא רק חלק קטן מהם. ודרך אגב, האמנויות לא חשובות רק בגלל שהן משפרות את הציונים במתמטיקה. הן חשובות בגלל שהן פונות למקומות בהוויה של הילד, שאלמלא האמנות לא היתה נגיעה בהם.
2. כשמציתים את ניצוץ הסקרנות של הילד, הוא ילמד ללא כל עזרה נוספת כי סקרנות גורמת לאנשים לפרוח. אם אתם יכולים להצית את ניצוץ הסקרנות של ילד, הוא ילמד ללא כל עזרה נוספת, לעתים קרובות מאד. ילדים הם למדנים טבעיים. זהו הישג אמיתי - לכבות את היכולת המסוימת הזו, או לחנוק אותה. הסקרנות היא המנוע להצלחה. הסיבה שאני אומר זאת היא שאחת ההשפעות של התרבות הנוכחית כאן, אם אוכל לומר זאת, היא פגיעה במקצועיות המורה. אין שום מערכת בעולם או שום בית-ספר במדינה הזו שהם טובים יותר ממוריהם. המורים הם מעיין החיים של ההצלחה בבתי הספר. אבל ההוראה היא מקצוע יצירתי. ההוראה, במובנה הנכון, איננה מערכת משלוחים. המטרה היא לא להעביר סתם מידע שהתקבל. מורים מעולים עושים את זה, אבל יותר מכך הם מורים רוחניים, שמנסים לעורר, לגרות, לעניין. אתם מבינים, בסופו של דבר, העיקר בחינוך הוא הלמידה. אם אין למידה, אין חינוך. ואנשים יכולים לבזבז כמות עצומה של זמן בדיבורים על חינוך מבלי לדון כלל בלמידה. הטעם היחיד בחינוך הוא לגרום לאנשים ללמוד.
חבר שלי, חבר ותיק למען האמת, ותיק מאד, האמת שהוא מת כבר למעשה. זה הכי ותיק שאפשר, חוששני. אבל אדם נפלא… הוא היה. פילוסוף נפלא. הוא נהג לדבר על ההבדל בניסוח בפעלים הקשורים ב"מטלה" ו"הישג". אפשר לעסוק בפעילות סביב משהו, אך לא ממש להשיג אותו, כמו דיאטה. זו דוגמה טובה מאד. הוא עושה דיאטה. האם הוא יורד במשקל? לא ממש. למידה היא מילה דומה. אפשר להגיד, "זאת דברה. היא בחדר 34. היא מלמדת." אבל אם אף אחד לא לומד כלום, היא אולי עוסקת במטלת ההוראה אך היא אינה מממשת אותה. תפקיד המורה הוא להקל על הלמידה. זה הכל. וחלק מהבעיה, לדעתי, הוא שתרבות החינוך השלטת, הולכת ומתמקדת לא בהדרכה ובהוראה, אלא בבחינה. חשוב לבחון. יש מקום לבחינות מתוקננות. אך הן לא צריכות להוות את תרבות החינוך השלטת. הן אמורות להיות אבחוניות. הן אמורות לסייע. אם אני הולך לבדיקה רפואית, אני רוצה בדיקות מתוקננות. בהחלט. אני רוצה לדעת מה רמת הכולסטרול שלי בהשוואה לאנשים אחרים בטבלה תקנית. אני לא רוצה שיספרו לי על איזה תקן שהרופא שלי המציא תוך כדי נהיגה:
-"הכולסטרול שלך נמצא במה שאני קורא 'רמה כתומה'."
-"באמת? זה טוב?"
-"אין לנו מושג."
כל מה שצריך זה צריך לסייע ללמידה. פשוט לא להפריע לה, מה שכמובן קורה לעתים קרובות. אז במקום סקרנות, מה שיש לנו היא תרבות של ציות. מעודדים את הילדים והמורים שלנו לנהוג לפי אלגוריתמים שיגרתיים במקום לעורר את כח הדמיון והסקרנות.
3.בני האדם יצירתיים מיסודם - יש ליצור תרבות של יצירתיות במקום סטנדרטיזציה
בני האדם הם יצירתיים מיסודם. זו הסיבה שלכל אחד מאיתנו יש קורות-חיים שונים. אנו יוצרים את חיינו, וביכולתנו ליצור אותם שוב ושוב בעודנו חיים אותם. זה המחזור הרגיל של חיי האדם. זו הסיבה לכך שהתרבות האנושית היא כה מעניינת, מגוונת ודינאמית. אולי גם לחיות אחרות יש דמיון ויצירתיות, אך אין לכך הרבה ראיות, נכון? יכול להיות לך כלב. והכלב שלך יכול ללקות בדיכאון. אבל הוא לא יתחיל להאזין ל"רדיוהד", נכון? ויישב ויבהה דרך החלון עם בקבוק "ג'ק דניאלס". ואתה תאמר, "בא לך לטייל?" והוא יענה, "לא, אני בסדר. אתה לך. אני אחכה. תצלם בשבילי תמונות".
כולנו יוצרים את חיינו דרך התהליך חסר המנוחה הזה של חיזוי חלופות ואפשרויות, ואחד מתפקידי החינוך הוא לעורר ולפתח את כוחות היצירתיות האלה. במקום זאת, מה שיש לנו היא תרבות של סטנדרטיזציה. זה לא חייב להיות כך. באמת שלא.
פינלנד הינה בין המדינות המובילות באופן קבוע במתמטיקה, במדעים ובקריאה. אנו יודעים רק על הצלחתם בנושאים הללו כי רק הם נבחנו לפי שעה. זו אחת הבעיות עם בחינות. לא מחפשים דברים אחרים' שחשובים בדיוק באותה מידה. המיוחד בהתנהלותה של פינלנד הוא זה: הם לא כפייתיים בנוגע למגמות הלימוד הללו. יש להם גישה רחבה מאוד לחינוך שכוללת מגמות הומניות, חינוך גופני, אמנויות.
שנית, אין מבחנים מתוקננים בפינלנד. כלומר, יש קצת, אבל לא זה מה שדוחף אנשים לקום בבוקר ולשבת ליד השולחנות שלהם. והדבר השלישי, והייתי בפגישה לאחרונה עם כמה אנשים מפינלנד, אנשים פיניים אמיתיים, ומישהו מהמערכת האמריקאית אמר לאנשים מפינלנד "מה אתם עושים בנוגע לקצב הנשירה בפינלנד?" והם נראו קצת מבולבלים ואמרו, "אין לנו בעיה כזו. מדוע שתהיה נשירה? אם מישהו בבעיה, אנו מגיעים אליו מהר מאד ועוזרים לו ותומכים בו".
אנשים תמיד אומרים, "אתה יודע, אי-אפשר להשוות בין פינלנד ואמריקה". לא. אני חושב שהאוכלוסייה בפינלנד מונה כ-5 מיליון נפש. אולם אפשר להשוות אותה לאחת ממדינות אמריקה. במדינות רבות באמריקה יש אוכלוסיות קטנות יותר. הרי ביקרתי בכמה מדינות באמריקה והייתי האדם היחיד שם... באמת. נתבקשתי לנעול אחרי כשאני יוצא.
מה שכל המערכות עתירות הביצועים בעולם עושות ככל הנראה לא נעשה, למרבה הצער, במערכות באמריקה. אני מתכוון, באמריקה בכלל. קודם כל, אצלם ההוראה והלמידה הן פרטניות. הם מכירים בכך שהתלמידים הם שלומדים והמערכת צריכה לעורר את העניין והסקרנות שלהם, את הייחוד שלהם ואת היצירתיות שלהם. ככה גורמים לתלמידים ללמוד. שנית, הם מייחסים מעמד גבוה מאוד למקצוע ההוראה. הם מכירים בכך שאי-אפשר לשפר חינוך אם לא בוחרים להוראה אנשים מעולים ואם לא ממשיכים לספק להם סיוע מתמיד והתפתחות מקצועית. השקעה בהתפתחות מקצועית איננה עלות; זו השקעה, וכל מדינה אחרת שמצליחה היטב יודעת זאת, בין אם זאת אוסטרליה, קנדה, דרום קוריאה, סינגפור, הונג קונג או שנחאי. הם יודעים שככה זה.
שלישית, הם מוסרים את האחריות לידי בית הספר בכל הנוגע להשגת המטרה. אתם מבינים, יש הבדל גדול כאן בין מעבר למצב של פיקוד ושליטה בחינוך. זה מה שקורה בכמה מערכות: השלטון המרכזי מחליט, או ממשלת המדינה מחליטה שהם יודעים הכי טוב ושהם יגידו מה צריך לעשות. הבעיה היא שהחינוך לא מתבצע בחדרי הוועדות של בנייני המחוקקים. החינוך מתרחש בכיתות ובבתי הספר והאנשים שעוסקים בכך הם המורים והתלמידים. אם נוטלים מהם את שיקול הדעת שלהם, זה מפסיק לעבוד. אתם חייבים להחזיר את זה לאנשים!
נעשית עבודה מופלאה במדינה הזו. אבל אני חייב להגיד שהיא נעשית למרות תרבות החינוך הדומיננטית, ולא בזכותה. האנשים האלה כאילו מפליגים כל הזמן נגד הרוח. והסיבה, לדעתי, היא זאת: הרבה מהמדיניות הנוכחית מבוססת על תפיסות מכניסטיות של חינוך. כאילו שהחינוך הוא תהליך תעשייתי שיכול להשתפר ע"י השגת נתונים טובים יותר ותו לא. איפשהו, אני חושב שבירכתי מוחותיהם של קובעי המדיניות, מקנן הרעיון: "אם רק נכייל את זה טוב מספיק, אם רק נצליח לדייק בכך, העתיד יסתדר באופן מושלם". זה לא יעבוד וזה מעולם לא עבד.
הנקודה היא שהחינוך איננו מערכת מכנית. זו מערכת אנושית. מעורבים בה אנשים, אנשים שרוצים או לא רוצים ללמוד. לכל תלמיד שנושר מבית הספר יש סיבה לכך, שנעוצה בביוגרפיה שלו. אולי זה נראה לו משעמם, או אולי לא-רלוונטי' אולי הוא מוצא שזה מתנגש עם חייו מחוץ לבית הספר. המגמות מתחלפות, אך הסיפורים תמיד מיוחדים.
הייתי לאחרונה בפגישה בלוס אנג'לס של "תוכניות חינוך חלופיות". אלו הן תוכניות שנועדו להשיב את הילדים שנשרו אל החינוך. יש להן כמה מאפיינים משותפים: הן מאד מותאמות אישית, יש בהן תמיכה חזקה מאוד במורים, קשרים חזקים עם הקהילה, תוכנית לימודים רחבה ומגוונת ולעתים קרובות גם תוכניות שמערבות תלמידים מחוץ לבית הספר, בנוסף לתלמידים שלומדים בו. והן מצליחות. מה שמעניין אותי זה שהן נקראות "חינוך חלופי."
הרי לפי כל ההוכחות מכל העולם, אם כולנו ננהג כך, לא יהיה צורך בחלופות.
אז אני חושב שעלינו לאמץ דימוי אחר. עלינו להכיר בכך שמדובר במערכת אנושית, ושיש מצבים מסוימים שבהם אנשים משגשגים, ומצבים אחרים שבהם לא. אחרי הכל, כולנו יצורים אורגניים.
לא רחוק ממקום מגורי יש מקום בשם "עמק המוות". עמק המוות הוא המקום החם והיבש ביותר באמריקה, ושום דבר לא גדל שם. שום דבר לא גדל שם כי לא יורד גשם. מכאן השם "עמק המוות". בחורף 2004 ירד גשם בעמק המוות. ירדו 178 מ"מ גשם בפרק זמן קצר מאוד. ובאביב 2005 התרחשה תופעה: כל קרקעית עמק המוות כוסתה במרבדי פרחים למשך זמן קצר. וזה מוכיח שעמק המוות איננו מת, אלא רדום. ממש מתחת לפני השטח, טמונים זרעי האפשרות ומחכים לתנאים המתאימים ובמערכות אורגניות, אם התנאים מתאימים, החיים הם בלתי-נמנעים. זה קורה כל הזמן. לוקחים אזור, בית-ספר, מחוז, משנים את התנאים, נותנים לאנשים תחושה שונה של אפשרות, מערכת ציפיות שונה, קשת הזדמנויות רחבה יותר, מקדשים ומעריכים את מערכת היחסים שבין המורים לבין הלומדים, מפקידים בידי האנשים את שיקול הדעת היצירתי ואת הסמכות לחדש בתחום עיסוקם, ובתי-ספר שהיו בעבר מתים, מתעוררים לחיים.
מנהיגים דגולים יודעים זאת. התפקיד האמיתי של מנהיגות בחינוך – ואני חושב שזה נכון ברמה הלאומית, ברמה המדינית וברמת בית הספר – איננו ולא אמור להיות פיקוד ושליטה. תפקידה האמיתי של המנהיגות הוא בקרת אקלים, יצירת אקלים של אפשרות. ואם תעשו זאת, אנשים יצמחו בתגובה לכך וישיגו דברים שבכלל לא חזיתם ולא יכולתם לחזות.
יש ציטוט נפלא של בנג'מין פרנקלין: "ישנם שלושה סוגי אנשים בעולם: אלה שלא ניתנים להזזה - שלא מבינים ולא רוצים להבין, והם לא יעשו שום דבר בנידון. ישנם אלה שניתנים להזזה, אנשים שרואים את הצורך בשינוי ומוכנים להקשיב לו. וישנם אלה שזזים ומזיזים: האנשים שגורמים לדברים לקרות". ואם נוכל לעודד עוד אנשים, התזוזה תהפוך לתנועה. ואם התנועה תהיה חזקה דיה, אז היא תיצור מהפכה - במובן הטוב ביותר של המילה. וזה מה שנחוץ לנו.
https://www.youtube.com/watch?v=wX78iKhInsc
