המחנך כאדם מאמין

אז המורה, יש דבר כזה "העולם הבא"?

זאת הייתה השאלה של מ' בדיון על אופי היהדות בשיעור היסטוריה. אמרתי לו שאני לא יודע, באמת ובתמים, שקשה לי לשלול רעיון של מציאות אחרת כי אני לא מכיר אותה, אבל לא יכול לבסס את התודעה שלי על סמך הרעיון הזה. אמרתי את זה, הוא הבין.

באופן מפתיע, כנראה שהשיחה הקצרה שלנו לחצה על מוקד עניין מסוים, משום שלאחר מכן הוא נשאר איתי לשוחח על הא ודא, שיחה על פילוסופיה ותיאולוגיה, והזכיר לי שם של ספר שאני חייב לקרוא. תביא את הספר, אמרתי.

והוא הביא. "הוכחה לגן עדן" מאת ד"ר אבן אלכסנדר. קח תקרא.

אבל ייקח לי חודש, אמרתי לו.

האמת, תוך יומיים כבר ישבתי לכתוב לו מכתב תודה ועמדה אישית כלפי הספר אחרי שסיימתי לקרוא.

בספר מובא סיפורו האישי של המחבר, נוירולוג בעל שם עולמי שחווה, כך לטענתו, חוויה חוץ גופית. לאורך כל הספר חשתי תחושה צינית וביקורתית, משום שלדעתי אי אפשר להבחין בספר אם המחבר באמת הגיע לאיזה עולם מקביל, פשוט פגש את תת המודע שלו בעצימות גבוהה או שפשוט ההגדרות של תפקודי המוח דורשות התפתחות ובחינה מדעית נוספת. קשה היה לי לקחת ברצינות חלק לא מבוטל מהטענות שלו.

כיצד אפשר להאמין שיש יותר ממה שעיניי רואות? ממה שאני יודע וקיים? ממה שהמדע עצמו אומר שישנו? כיצד אפשר להתווכח עם עובדות וממצאים? כיצד אפשר להניח דבר מה כאשר אין דבר המגבה זאת במציאות שלנגד עיניי?

ככל שמצאתי את עצמי מהרהר בשאלה הזו יותר, הבנתי שכמחנך, כנראה שחלק ניכר מהעבודה שלי הוא, איך לומר, לא מדעי.

בחיי היומיום יש לא מעט מחנכות ומחנכים שפועלים ופועלות על סמך אינטואיציות, גם כאשר "העובדות הבדוקות" מציגות להם תמונה הפוכה לחלוטין. במידה מסוימת, ניתן לראות בשיטת ההערכה הנהוגה במערכת החינוך ככלי מדעי המציג תמונה מסוימת של ילד או מערכת. כמו כלי מדעי, לאופן הניסיון שיטות משלו, צורה משלו ותוצאות משלו. כל תפיסת המציאות המערכתית מוכתבת רבות על סמך אותן התוצאות. אדם – תלמידה או תלמיד – יוגדר "חלש" על סמך הישגיו בתחומים מסוימים המודדים היבטים מסוימים שלו. הנטייה, לא אחת, היא להשליך את תוצאות הניסוי שבוצע – המבחן או התעודה – על המציאות כולה.

אם ציוני התלמיד נמוכים, הוא כנראה נמוך בעצמו, וזו המציאות. הוא לא יוכל להצליח בחיים, ויש שעשויים אף לתייגו כבעל תכונות מסוימות (עצלות למשל, אנוכיות, אפאתיות וכו').

כאשר מחנכים רבים מתיישבים לשוחח עם תלמידיהם, הם רואים את מה שמעבר לעובדות היבשות

אך אם יש דבר מה שאנו יודעים מבית הספר, הוא שלעתים תוצאת הניסוי – המבחן – אינה מעידה באמת על אופיו של התלמיד ויכולותיו. אדרבא, תוצאת הניסוי מעידה דבר מה בעיקר על צורת הניסוי, ומעל לכך – על מבצע הניסוי והדברים שאותם ביקש למצוא. המבחנים הרבים שאנו מבצעים מעידים בדיוק מה מצבו של התלמיד בנקודת זמן מסוימת בהיבט מאוד צר של אישיותו. גם המדע, כמו מבחן בבית הספר, גם שיהיה מפותח הרבה יותר ומתקדם הרבה יותר, מצליח להגיע רחוק ככל שידם של מבצעי הניסוי משגת. כפי שאמרו פעם חכמים ממני, המדע הוא אינדפרנטי מבחינה אמונית.

וכך, כאשר מחנכים רבים מתיישבים לשוחח עם תלמידיהם, הם רואים את מה שמעבר לעובדות היבשות. לעתים הם רואים שבנער או הנערה השבורים שיושבים לשוחח עמם יש תעצומות רבות שעוד יבואו לידי ביטוי בעתיד, הרבה מעבר לתוצאות המבחנים שלהם. הם יודעים, על פי מבט בעיניהם ובעיקר תחושה בלב, שיש מולם משהו אחר מכפי שמעידים כל הממצאים. הם מצליחים לראות מולם מציאות חלופית, עולם מקביל.

ולרגע מסוים – את הניצוץ הזה רואים גם הנער או הנערה שמולם, רואים את השתקפותם שלהם עצמם בעולם מקביל, אחר לגמרי: עולם שבו הם מצליחים, מאושרים ותורמים לעצמם ולסובבים אותם.

אבל איך נאמר, אותם תלמידים טובים במדע ומסתכלים על העובדות היבשות – הקשיים, התפקוד והציונים (להלן תוצאות הניסוי). כך מתקשים להאמין במציאות הזו שהמחנכת מתארת להם, אותה מציאות שבה הם חווים את העולם בצורה אחרת לחלוטין. כמו גורמים מסוימים בעולם המדעי הם ציניים וספקנים. על מי את עובדת? על מה את מדברת?

וכשחשבתי שוב על השאלה ההיא של מ', אם יש במציאות יותר מכפי שאנו יכולים לראות, הבנתי שפעמים רבות מחנכת או מחנך פועלים על סמך ההנחה שאכן יש. כך בעצם, הם הופכים עצמם לבני אדם מאמינים, בין אם ירצו ובין אם לאו. ונכון, אין מאה אחוז – ובמקרים מסוימים הרבה פחות מכך, ויש הרבה חצץ בדרך, והרבה רגעים של כעס, תסכול, תעייה, טעייה ותהייה. עם כל המילים היפות, היכולת לראות מעבר למציאות קשה. לעתים גם צריך להכיר בקשיים ובתוצאות הניסויים שיש לנו מול העיניים שמשקפות מציאות אמיתית. 

רבות מצטטים בצורה שגויה את הפסוק התנ"כי "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק, ב', ד) כפסוק ששם את הדגש על היבטים פוסט-מודרניים רב תרבותיים, או בקיצור – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. פירוש שגוי. כוונת המשורר, כפי שאני תופס אותה הייתה לומר "צדיק – באמונתו יחיה", כלומר האמונה מחייה את איש או אשת הצדק. אמנם מזמן הבנתי שלאנשי הצדק, ובפרט אלו ביניהם העוסקים בחינוך, אין צורה מוגדרת. הם באים בגדלים, צבעים וגילאים שונים, נשים וגברים, חילוניים, דתיים, אנשי מדע ורוח, אמנים, יהודים, ערבים דרוזים וכו'. אבל דבר אחד משותף לרובם: האמונה שיש במציאות יותר מסך כל העובדות הבדוקות, אותה אמונה שמחיה אותם ואת התלמידים שלהם.