דרושה: מהפכה באקדמיה

נשיא הטכניון התייצב בשבוע שעבר בועידה השישית להשכלה הגבוהה והודה: "עלינו לשנות את שיטות ההוראה שלנו ולהתאימן לעולם החדש... להערכתי השינויים הטכנולוגיים ששינו את חיינו אינם מותירים בידינו ברירה. אנו חייבים למצוא שיטות חדשות להתמודד עם עולם הויקיפדיה" (מקור). מהו השינוי שנדרש ואיך הוא ישפיע גם על בתי הספר ולא רק על האקדמיה? הנה מה שאני חושב. מוזמנים לקחת 10 דקות, לקרוא ולהגיב.

הסקרנות: הרגה את החתול - או מצאה לו בית במאדים?
אני מאמין שכמין אנושי אנחנו די סקרנים. יש מידות שונות של סקרנות, והיא מושפעת מגורמים שונים. יש אנשים בעלי סקרנות מינימלית וכאלו עם סקרנות גבוהה מאוד - לשני הסוגים יש את הסיבות המגוונות שלהם לכך. שש שנים עם תלמידים ותלמידות הוכיחו לי את זה. קשה היה לי למצוא תלמיד שלא מצא סקרנות בשום דבר, גם אם ישב על ממוצע שלילי, גם אם נאמר לי עליו ש"עזוב, הוא לא מה שאתה חושב".

הסקרנות היא המשאב המרכזי של האנושות, אך כמובן שיש לה גם מחירים מסוימים שלעתים כולנו משלמים. הסקרנות אולי עלולה להרוג את החתול, אך באותה מידה לדאוג שתימצא הדרך לגדל חתולים על מאדים. סקרנות עשויה להבטיח לנו מציאת עיסוק טוב יותר, הוויה טובה יותר, פרנסה טובה יותר. סקרנות מייצרת עניין ובכך מפחיתה תחושות עומס ושחיקה. היא משאירה אותנו, במקום מסוים - צעירים לנצח. אבל Down to earth.

סקרנות היא גם המשאב המרכזי שעליו מתבססות האוניברסיטאות ברחבי העולם: הסקרנות היא מה שמייצר עבורן מחקרים, פרסומים, פטנטים - היא זו שנותנת להן את מעמדן המרכזי בחברת ההשכלה. עם זאת, איכשהו נראה שסקרנות היא לא באמת מה שמעניין את האקדמיה.

הניסיון ממיזם "לראות עולם"
ב-4 וחצי השנים האחרונות, כמוביל צוות מיזם "לראות עולם", יחד עם אילת סגל וד"ר נועה אלבלדה האלופות, פיתחנו שיטת לימוד המכוונת לשילוב שיחות ועידה עם מומחים בכיתות בארץ.

את כלי שיחות הועידה לא המצאנו, הם קיימים בשפע, וגם תוכניות שונות ללימוד באמצעות שיחות ועידה קיימות.

אולם ניסיון רב שנים סייע לנו לפתח שיטה שמבטיחה אפקטיביות באחוזים גבוהים: השיטה מבטיחה שהתלמידים יצאו מהשיעור עם משהו חדש שלא ידעו קודם, גם אם הם עייפים משיעור ספורט, עצבניים מהבית או סתם לא בא להם עכשיו. דרך אגב, במרבית המקרים, מדווחים לנו המורים והתלמידים כי השיטה הזו גם כיפית יותר.

בגדול, השיטה אומרת שאם מביאים מומחה לשיחת ועידה עם הכיתה, ממש לא מומלץ לתת לו להרצות. הוידאו לא מתאים להרצאה, והתלמידים מתעייפים מהר. לכן, צריך להפוך את המוקד: לאפשר לתלמידים לבצע מחקר קצר על האדם ופועלו, לנסח שאלות - ולשאול אותן.

כך הופך המוקד בשיחה מדבר המומחה לשאלת התלמיד.

השיעור בנוי משלושה חלקים: יצירת סקרנות, ניסוח שאלות, ושיחת ועידה עם מומחה
ומה תפקיד המורה? לסקרן את התלמידים על מנת שישאלו שאלות, ואז להעלות את המומחה לשידור ולאפשר להם לשאול אותו את השאלות. אולפן חדשות חינוכי ממש, שבו התלמידים מראיינים והמורה מפיק. המורה הוא אלוף ההנגשה, המומחה הוא אלוף החוויה. כאשר שניהם משלבים כוחות - יש ניצוץ אמיתי.

ומה? זה תפס. מורות ומורים שניסו את השיטה ברחבי הארץ דיווחו על שיעורים מצוינים שבהם התלמידים מעורבים יותר, מתעניינים יותר וגם זוכרים יותר (וכן היו מקרים בודדים שגם פחות עבדו, קורה). אבל איכשהו עדיין חלק מהמורים חזרו למקום הבטוח יותר. עדיין חלקם ביקשו מהמומחה האורח לתת "הרצאה בוידאו" בפתיחה ואז להגיע לשאלות התלמידים. עדיין, המרצה הוא מקור הידע, ומקור הידע הוא זה שצריך ללמד. עדיין - הוראה היא יחידנית, סמכותית, שבה גורם בעל סמכות מעביר ידע לקבוצת תלמידים. איכשהו, לקחנו את הטכנולוגיה - אבל השתמשנו בה כדי לעשות את אותו הדבר - את אותה הוראה של פעם. פול גז בניוטרל.
ישבתי וניסיתי להבין למה זה קורה? למה מורים חוזרים לפורמט הישן? שאלתי אנשים, מורות ומורים - איך ולמה למרות הטכנולוגיה והמהפכות שהיא עשויה להביא איתה, עדיין אנו מלמדים בשיטות ישנות? גם אני, לפעמים, כן.

ואז הבנתי. יש לא מעט סיבות. אחת מהן היא שאנחנו ככה, כי ככה למדנו. לא בבית הספר, באקדמיה.

האקדמיה: מגרש המשחקים של הפייסבוק
לכל אדם בוגר יש דבר כזה שנקרא זהות מקצועית. הזהות הזו היא מקור למשמעות רבה עבורו. כאשר הוא מציג עצמו מול אנשים אחרים, הזהות המקצועית קופצת מהר מאוד. למשל: אני תומר… מורה. אני רונית… מהנדסת מחשבים. פיתוח הזהות המקצועית שלנו מתרחש לרוב במקום אחד - באקדמיה. זוהי הפעם הראשונה שבה ללמידה יש משמעות רבה יותר מבחינת העתיד שלנו והמשמעות הסגולית שלנו על פני האדמה (ככה לפחות רובנו תופסים זאת בעולם ההשכלה והתעסוקה). גם אצל מורים, לפחות אצל אלו שלא למדו חינוך, תעודת ההוראה היא תוספת קטנה וזניחה לעומת התואר שלמדו.

והרי, במקומות הללו, בהם הזהות המקצועית שלנו מתעצבת, הלמידה מתבצעת לרוב בצורה פרונטלית. המרצה מגיע ללמד, לא בטוח בכלל שזה מעניין אותו. מתרגלים רבים יכולים ללמד (או לא ללמד) מה שבראש שלהם. חבר שלימד בעברו כמתרגל באחת האוניברסיטאות, סיפר לי על שממה פדגוגית - לאיש לא היה אכפת מה הוא מלמד, מתי, איך ובאיזו איכות. ההוראה הייתה ריבונית-סמכותית: אחד מלמד, השאר בפייסבוק ומרימים מדי פעם את הפנים, עושים פרצוף מתעניין כדי שהמרצה יחשוב שההקלדה ההיסטרית לחבר שנמצא שני כיסאות ליד, היא בעצם תיעוד מדויק של דברי המרצה המשמימים.

בין אם נרצה או לא, שיטת ההוראה הזו נתפסת על ידינו כמקצועית, לעיתים קרובות - כשיטה שבה עובדים עם מומחים. גם אם אנו מודעים לעובדה שהיא לא יעילה, עדיין יש כאלו שרואים בה מקצועית. אם מומחה - ד"ר או פרופסור - עומד בפני תלמידים, הוא צריך לדבר, והם צריכים לשתוק (או לעיתים לשאול כמה שאלות). הוא, אין לו זמן, נמלא לו אודיטוריום, ואתם - שתו בצמא את דבריו (או תקראו סיכום אחר כך). אחרי הכל, הוא מומחה.

אחרי כמה שנים של "לראות עולם", אני מבין סוף-סוף עד כמה התפיסה הזו מעוותת. אחרי שינוי בתפיסה שלנו במיזם של תפקיד המומחה ומרכזיות המורה - אני רוצה להציג אפשרות לשינוי תפיסתי באקדמיה, שיכול, איך נאמר, לחולל מהפכה בלמידה: גם באקדמיה, גם במערכת החינוך. כבר היום זה קורה בצורות שונות - ועדיין, לא מספיק.

השינוי הזה מתחיל בהבנה הפשוטה: מה שחשוב אינו דברי המרצה.
מה שחשוב הוא שאלת התלמיד.

מה שחשוב הוא שאלת התלמיד

שאלת התלמיד במרכז
לא לא, שלא תבינו אותי לא נכון. לא התלמיד במרכז - אלא השאלה שלו במרכז. זה לא עוד פולחן לקדושת האדם באשר הוא אדם, בוז לתהליכי למידה וכו'. אני רק רוצה שנדמיין ביחד צורת למידה אחרת לחלוטין, שיטה המבוססת על יצירת סקרנות, ניסוח שאלות ומפגש עם מרצה לטובת מענה ודיון.

חשבו שהמתרגלים יהיו בעצם ה"מרצים" הרגילים. הם יהיו המלמדים, המנגישים, המסקרנים. הם יהיו המורים של האקדמיה (וזה מה שחלקם עושים בפועל). הם יסייעו לתלמידים להתכונן ולהכין שאלות לקראת מפגש עם הד"ר או הפרופ', המוגדר מומחה. כל תהליך הלמידה יכוון ליצירת שאלות של הסטודנטים על נושא, מאמר או רעיון, שאותם הם יציגו ל"מרצה הגדול".

סתם דוגמא: לשיעור הבא יש לקרוא מאמר. המאמר יחולק ל-15 חלקים, וכל זוג סטודנטים יקבל חלק, יקרא אותו, ויגבש סביבו שאלה אחת. המתרגל יסייע לסדר את השאלות לתתי נושאים ולקטגוריות. במפגש עם המומחה הבכיר, יענה המומחה על השאלות - וכל סטודנט יתעד את תשובתו או תשובה של סטודנט אחר.

אבל רגע, מה יקרה אם המומחה לא יידע את התשובות לכל השאלות? זה לא עלול להביך אותו?
וכאן אולי טמונה הנקודה החשובה ביותר בשיטה הזו: לא, הוא אמור לברך על כך.

פערי ידע - הבסיס לקיום האקדמיה
זכור לי שיעור וידאו מעניין באזרחות שקיימתי בכיתה שלי עם מומחה החוקר את החברה החרדית. גיבשתי עם תלמידיי שאלות ורעיונות לאינטראקציה מול החברה החרדית. התלמידים העלו מול המומחה בוידאו את השאלות שלהם, ולרובן היו לו תשובות. אולם סביב רעיון אחד הוא נעצר, חשב לרגע, ואז אמר: וואלה, זה משהו מקורי. כזה לא נוסה עדיין, אולי עליתם על כיוון מעניין.

עכשיו תחשבו על סיטואציה כזו באקדמיה: ייתכן שבאותו הרגע העלה הסטודנט רעיון למחקר או פיתוח חדש; חשבו על כך שבכל שיעור יכולה להיות שאלה שתיוותר ללא תשובה - פער ידע הדורש מענה. האין זו תכלית האקדמיה? חשבו על כך שבעצם, בכל רגע נתון, באקדמיה צצים עשרות או מאות רעיונות חדשים בשיעורים המתקיימים בזמן נתון.

ועכשיו - חשבו שבסיום כל קורס ירוכזו כל פערי המידע מכל השיעורים במקום אחד: בנק הצעות מחקר, פטנטים, רעיונות שעליהם חתומים הסטודנטים הצעירים. פתאום, בכל שיעור הסטודנטים ינסו למצוא פער מידע שהמומחה לא מכיר. מבחינת האקדמיה - זו ברכה.

לשיטת לימוד כזו יכולות להיות השלכות מעניינות ששווה לבדוק: אני משער שכמות הנושאים למחקר תעלה בצורה משמעותית, וכך גם רמת העניין בשיעורים. הנושאים יצופו מהסטודנטים, והמעורבות שלהם בלמידה תהיה גדולה יותר. אולי אף יצטמצם השימוש בפייסבוק.

המחקר והפיתוח באקדמיה יהפכו להיות פוריים ועשירים יותר ויעלו הסיכויים לפיתוח פטנטים ו-IP (קניין רוחני) בתוך האקדמיה - מקור הכנסה משמעותי עבור כל אוניברסיטה. ואפילו, לכו תדעו, יש מצב שכמות הממשיכים לתארים מתקדמים תגדל קצת. אולי.

שיטת לימוד המבטיחה יצירת סקרנות, ניסוח שאלות בעזרת מורה מתרגל ולאחר מכן העלאתן בפני מומחה - שיטה כזו תעלה את רמת ההשתתפות בשיעורים. תיעוד השאלות - אלו עם מענה ויותר מכך, אלו שלא - יכולה לפתוח מרחב למחקר ופיתוח מתקדמים באוניברסיטה.
זה כמובן לא יוכל לתפוס בכל אוניברסיטה, אבל מי יודע - הכל מתחיל בפיילוט אחד. משם זה עוד עלול להצליח. בעולם של Web 2.0 (וכבר הרבה מעבר), שבו הצרכן הוא גם יצרן, הגיע הזמן שגם האקדמיה תבין את הפוטנציאל האדיר הגלום במגמה הזו. מומחה לא אמור להרצות - הוא אמור לענות לשאלות.

את המעבר הזה לשאלת התלמיד הנובעת מסקרנות, שאנחנו ב"לראות עולם" מקפידים עליו בכיתות, אפשר וצריך להנחיל גם לאקדמיה - לא רק בשלב הצעות המחקר, אלא בכל שיעור. כאמור, זה עשוי להשפיע בגדול על האקדמיה. דבר אחד בטוח - זה ישנה בצורה משמעותית את האופן שבו מורים מלמדים כבר עכשיו במערכת החינוך.