המורה לגמה מכוס הקפה שלה, היטתה את ראשה מעט ימינה, הסתכלה בעיני ואמרה לי בצורה מאוד ברורה: כיף אינו המטרה של למידה. כיף הוא תוצר לוואי. למידה צריכה לכוון למקומות אחרים, שהם מעבר לנוחות של התלמיד או התלמידה.
כמובן שלא הסכמתי, כמובן שהתעורר דיון מעניין והסכמנו לא להסכים.
היום, 4 שנים אחרי, אני מתחיל להבין קצת יותר למה היא התכוונה. הבנתי שבשורש העניין, כיף אינו מילת גנאי, אבל גם אינה הסיבה האמיתית שלשמה אנחנו, או לפחות אני, מלמד.
מאות אלפי תלמידות ותלמידים חוזרים הביתה לאחר בית הספר מידי יום. חלקם פוגשים את אחד מההורים עם חזרתם הביתה, חלקם רק בערב (או בלילה, אם בכלל - חלק מההורים עובדים במשמרות או בעבודות שגורמות לכך שהם אינם רואים את ילדיהם). בגדול, ההורים מתחלקים לשלושה סוגים מבחינת ההתעניינות שלהם בנעשה בבית הספר, לפי סוגי השאלות:
1. הסוג הראשון אינו שואל על מה שקורה. הסיבות יכולות להיות מגוונות - חוסר אכפתיות מבית הספר או מנגד עבודה עד שעות מאוחרות ועייפות אובייקטיבית. בית הספר צריך לעשות את שלו, אנחנו דואגים לפרנסה, למקרר שיהיה מלא או לעסקה הבאה בהיי-טק.
2. הסוג השני ישאל: "איך היה בבית הספר היום?" התשובה האופטימלית שרבים מההורים השואלים שאלה זו רוצים לשמוע, היא "היה כיף". השאלה "איך היה בבית הספר" מכוונת להרגעת המצפון ההורי, לתחושה שהם עם היד על הדופק, שהילד מרגיש טוב, שיש מי ששומר עליו ומבדר אותו. שכיף לו. זה הכי חשוב. שיהיה לילד כיף.
3. הסוג השלישי ישאל: "מה למדת היום?" "איזה דבר חדש את/ה יודע/ת?" הסוג הזה של ההורים אינו רוצה לעקוב אחר השגרה של הילד, אלא אחר ההתפתחות שלו. במקרה כזה, ההורים גם מגיבים למידע החדש שספג הילד, לעתים נותנים לו זווית נוספת על התחום (אם יש להם רקע בעניין) ומאפשרים לו לראות זוויות נוספות מעבר לאלו שנלמדו בבית הספר. כך ההורים משלימים את תכלית הלמידה ומשקפים לילד שלהם שמה שחשוב הוא עצם הלמידה בשיעורים, ולא נוכחותו בבית הספר.
כעת יש שיאמרו כמובן - אין סתירה. למידה אופטימלית צריכה להיות מלמדת ומהנה כאחד. כיף איננה כמובן מילת גנאי, וגם השאיפה האישית שלי היא ללמד בצורה מהנה ורלוונטית יותר.
אך האמת היא שהדברים לא תמיד עובדים כך. לפעמים זה לא טוב, לפעמים זה לא רע.
חסידי החינוך המסורתי יאמרו שהילד צריך לדעת דברים, שכן הוא סוג של בעיה שצריכה פתרון, בדמות צמצום הבערות. אי אפשר לשאול תלמיד אם ללמוד ערכים הומניסטיים, כללי מתמטיקה בסיסיים או קריאה וכתיבה. כמורה לאזרחות אני יודע שאני ממש לא שואל את תלמידיי אם הם רוצים ללמוד על החברה החרדית או הערבית בישראל. זוהי חובתם להכיר, ואחריותי להציג. יש ילדים ש"כיף וטבעי" עבורם לא ללמוד על החברות הללו ולהיות גזענים. אז במקרה זה, החינוך עשוי להיות פחות נעים.
חסידי החינוך המתקדם יאמרו שילד רוצה לדעת דברים שמעניינים אותו, ושהוא הפתרון לבעיה שנקראת העולם. לכן יש לספק את רצונותיו ולפתח אותם, שכן יש לו כיוון שהוא סולל בעצמו. התלמיד חייב למצוא את דרכו. אי אפשר לקטלג תלמיד (או אדם) למשבצות שאחרים קובעים עבורו. לא הוגן, למשל, להתאים תלמידים למגמות לימוד מסוימות שלא הם בחרו, כפי שלא הוגן שהורים יבקשו מילדיהם ללכת במסלול קריירה שההורים בחרו בו.
אני חושב שתחילתו של הפתרון לקונפליקט הזה צריכה להיות החלפה של מושג ה"כיף" בחינוך במושג ה"סקרנות".
שאיפתו של כל מורה צריכה להיות פיתוח סקרנות של התלמידים לגבי התחום שאותו הוא מלמד. אי אפשר תמיד להבטיח את קיומה של הסקרנות, כי לעתים התלמיד (או המורה) עייף, או שהתלמיד אחרי שיעור ספורט, או סתם רב עם חבר/ה, או שקרה משהו בבית שלא מאפשר לו להיות מרוכז וסקרן לגבי המתרחש בשיעור. לך תדע. מרבית הקלישאות שמדברות בסגנון "תמיד אפשר לסקרן" מגיעות מאנשי שיווק או מבעלי אינטרס. לכו תנסו ללמד על הצדוקים והפרושים בתקופת בית שני בשעה 14:30, אחרי שיעור ספורט. תבינו שזה קשה.
אי אפשר לבסס חינוך על בחירה של ילדים בלבד, ולא על כפייה של אנשי העולם הישן בלבד. מה שכן שצריך לפתח הוא בראש ובראשונה תאוות ידע ומיומנויות המובילות להתפתחות אישית וחברתית.
הסקרנות היא בדיוק החוט המקשר בין למידה מפתחת אישיות לבין הנאה. היא גם הדבר היחיד שיבטיח את המשך הלמידה העצמאית של התלמידים כאשר אינם בכיתה. היא שתבטיח שהם יקליקו על קישורים רלוונטיים בנושאים שעליהם אנחנו מלמדים, או יבואו לכיתה עם פרטי מידע חדשים כדי להעשיר את השיעור (וגם לבחון אותך כמורה). מהבחינה הזו, אתגור המורה במידע חדש מתחום הידע שלו לא בהכרח מעיד על חוצפת התלמיד, אלא על הסקרנות שהוא מגלה בתחום הנלמד. הסקרנות היא העדות האמיתית להצלחת התהליך הלימודי בכיתה (וכן, גם היכולת לכתוב, לענות על שאלות או להשליך מהחומר הנלמד בכיתה על החיים בכלל, וליישם).
ולכן בסוף שיעור, אני משתדל (לא תמיד זוכר) לשאול את התלמידים על לפחות משהו אחד שהם לקחו מהשיעור שלמדו, וגם שואל "איך היה?" לעיתים. מדהים לראות לפעמים שתלמידים שחשבת שלא נהנו כלל מהשיעור, זכרו פרטים ממנו גם חצי שנה או שנתיים לאחר מכן.
אפשר וצריך ללמד בדרכים מגוונות, להתעדכן, להתחדש ולהתפתח. אולם בסופו של דבר המטרה היא אחת - למידת התלמידים את עצמם ואת העולם דרך עדשת ההיסטוריה, המתמטיקה, המדעים, האמנות, השפה, האזרחות.
בהמשך נרצה שמשהו מאופן הלמידה הזה יישאר בהם, שמשהו בהם ימשיך לשאול את השאלות שיגרמו להם להמשיך לחפש, לבקש תשובות, לתהות, לטעות ולבנות. על מנת שזה יקרה, עלינו המורים לטעת בהם את הדבר הזה שאנחנו מרגישים כלפי הנושאים שאנו מלמדים: סקרנות.
