הנושא של כמות התלמידים בכיתה מעטר את כותרות החדשות אחת לכמה זמן. בפעם האחרונה, הדף שר החינוך הטרי, השר נפתלי בנט, את טענות ההורים הזועמים: אתם לא מבינים - הקטנת הכיתות משמעותה הוצאה עצומה מתוך תקציב החינוך. חוץ מזה, מחקרים מראים שאין באמת שינוי משמעותי בהישגים אם כמות התלמידים בכיתה נעה בין 25 ל-40. אז מה זה באמת משנה?
במסגרת לימודיי ישבתי לקרוא מסמך כלכלי של מכון טאוב משנת 2008 על השלכותיה הכלכליות של הקטנת מספר התלמידים בכיתה. ישבתי, כלומר... קמתי למקרר, ראיתי יורו, בדקתי פייסבוק, קראתי ספר, ניגנתי ואיכשהו גם קראתי את המסמך.
אם כן, הקטנת מספר הכיתות תעלה למערכת החינוך ולמשלם המסים בין 5 וחצי מיליארד שקלים לכמעט 10 מיליארד שקלים. בנוסף, ייקח זמן עד שיישמו את זה: צריך לבנות כיתות, להכשיר עוד מלא מורים - וגם אז לא בטוח שזה יצליח.
בקיצור, צודק כבוד השר. לגמרי צודק.
אלא אם, כמובן, הוא לא צודק.
למה לא?
פשוט כי כל המודלים הכלכליים וכל החשיבה במערכת החינוך, שכל כך טבועה בנו ומעצבת את התנהגותנו, מתבססת על הנחת יסוד פשוטה:
המסמך הזה החזיר אותי לחודש דצמבר 2012, לוועידה ליזמות בחינוך הראשונה בבת ים. עבדכם הנאמן יושב בקהל, מחכה להכרזה על היוזמות הזוכות בוועידה, אחרי שנרשם אליה באופן זריז עם איזה ספק רעיון שאז נקרא "מורים מארחים מורים" ושינה את שמו לאחר חודש וחצי ל"לראות עולם".
אל הבמה עולה איש רחב מגבעת, חסיד חב"ד מניו יורק, מנהל בית ספר ציבורי בברוקלין. שמעון וורנקר שמו. האיש צנוע. כשהוא מדבר הוא חותך את האוויר בסכין. כאשר שמעון קיבל את בית הספר הראשון שלו, איש לא האמין שישרוד. פשע, אלימות, סמים, ביקורי משטרה תכופים. הוא העלים את הכל והפך את בתי הספר שלו לאי של למידה איכותית אמיתית בחצר האחורית של ניו יורק.
אולם, במקביל, הוא הכפיל את כמות המורים ל-4 מורים בכל כיתה, מתוכם מורה מאסטר אחד או אחת וסייעת לחינוך מיוחד. המורים מלמדים ביחד, עושים מודלינג של שיתוף פעולה ופתרון בעיות, והיחס בין מורה לתלמידים הוא 1 ל-15, לא אחד ל-30.
המבנה החדש חסך לוורנקר המון עלויות, אפשר לו לתגמל כראוי מורות ומורים מצטיינות ומצטיינים ולהפנות משאבים רבים לפיתוח בית הספר. האקלים הבית ספרי השתפר, האלימות פחתה פלאים ובית הספר יצא מרשימת בתי הספר המסוכנים בניו יורק.
שמעון וורנקר - 60 תלמידים ו-4 מורים בכל כיתה הם מה שהובילו להפיכת בית ספרו לאי של למידה איכותית בחצר האחורית של ניו יורק.
חוץ מזה, זה מוכיח שבמקום ללכת ולנהל ויכוחים מתלהמים שפוגעים קשות באמון בין ההורים, המורים, ומשרד החינוך - שווה אולי להשקיע עוד קצת מאמץ בחשיבה מחוץ לקופסא ולהתרחק מקלישאות כאלו ואחרות. הפתרונות יכולים להגיע ממקומות בלתי צפויים, בצורות בלתי צפויות - כל עוד לא שוכחים לבדוק את הנחות היסוד שעל פיהן אנו פועלים. יש כיום דברים מבורכים בכיוון הזה (שיטת חינוך אישי הכוללת שני מחנכים בכיתה) ולטעמי הוראה משותפת טומנת בתוכה פתרונות רבים לבעיות נוספות במערכת.
אני לא יודע אם השם הזה, שמעון וורנקר, מוכר כל כך בקרב מנהלים בארץ, ומן הסתם אולי הספיק להישכח מהתודעה - אבל שווה להעלות אותו שוב ושוב.
לראיון עם שמעון וורנקר - לחצו כאן
