ישראל במלחמה
איפשהו באמצע או לקראת סופה של שנת הלימודים, מוזמנים מורות ומורים למשרדי ההנהלה. שם ינתחו איתם את השנה החולפת, ינסו לזהות כיווני התפתחות, יגלו שביעות רצון ו/או תלונות על אופן הלימוד. בהמשך, אם מדובר במורה שבסך הכל עומד/ת ביעדים שהוצבו לו/ה, הצליח/ה קצת יותר או איכשהו השתלב/ה בהוויה הבית-ספרית, תקפוץ בשלב מסוים השאלה הבאה:
האם תרצה/י לחנך כיתה בשנה הבאה (או להמשיך לחנך)?
הרבה אחריות יש על כתפיו של המחנכים, אך במציאות של מערכת החינוך הישראלית - מהו באמת חינוך, והאם באמת המחנך הוא המקור למושג הזה?
טוב, מהו חינוך הוא נושא לחפירה עם שופל וקידוחי נפט או להררי ספרים עבי כרס, סטייל כמות המלל שנכתבה על החתונה של בר רפאלי, אבל בקצרה - אני, תומר, מגדיר חינוך כהשפעה על אדם מסוים באופן שיוצר בו שינוי משמעותי לטובה. כמובן שה"לטובה" הזה טעון עוד ביאורים - מהו הטוב שאליו שואף החינוך ומי מגדיר אותו ועוד מיני פלפולים.
אז בכל שנה אני שב ושואל את עצמי, ודן עם חברים בחדר המורים ובכלל, על שאלה מאוד בסיסית שכל מורה, מחנך או מורה מקצועי, צריך לשאול את עצמו לדעתי:
האם צריך להיות "מחנך" כדי לחנך באמת? התשובה האמיתית שלי, היא שבכלל לא בטוח.
"החינוך" במערכת החינוך היא בעיקרו בירוקרטי. מחנכים רבים שאיתם יצא לי לשוחח לאורך השנים האחרונות, שבים ומדברים על העיסוק הבלתי פוסק בניירת ובמסירת הודעות לכיתה בשעות החינוך שלהם וכן בצורך לטפל בכל בעיית משמעת שצצה כמעט אצל מורים אחרים (למרות שיש כאלו שמטפלים בהן בעצמם). יש ימים שבהם כמחנך לא יוצא לך לראות את התלמידים מכיתת החינוך שלך, מלבד לשאול אותם במסדרון: "היי, בוקר טוב, איך את/ה מרגיש/ה... ומה עם האישור לטיול בעוד שבוע / מה עם התשלום למסיבת הסיום / מה עם..."?
הגדרת התפקיד תחת הכותרת "מחנך" היא הגדרת הרצוי. אולם במצב הקיים, מדובר יותר ב"מנהל כיתה". זה נשמע מפוצץ, אבל האמת הפוכה לחלוטין - התפקיד הוא ניהולי לגמרי, בירוקרטי בחלקים גדולים מתוכו. לעתים יש תחושה שהמשמעות החינוכית אינה במרכז. אולם במערכת כולם מצפים שמנהל הכיתה יהיה גם מחנך. הלוואי.
לצד תפקיד המחנך עומד תפקיד המורה המקצועי. לכאורה המורה המקצועי אמור ללמד את המקצוע שלו בלבד. אולם מורים המגיעים למקצוע מהסיבות הנכונות יהפכו כל שיעור כזה לשיעור חינוך דרך תחום הדעת שהם מלמדים.
למה? שתי סיבות פשוטות:
א. כי הם רוצים
ב. כי יש להם זמן לעשות את זה.
חברים רבים שמלמדים במקומות שונים בארץ, וגם אני, יכולים להעיד על קשרים אישיים שנרקמים עם תלמידים אשר מעידים על רמת ההשפעה החינוכית שלנו עליהם - תלמידים שלימדנו כמורים מקצועיים. אלו תלמידים שהקשיבו בשיעורים, שהתעניינו, ששאלו, שהתווכחו, שהתכסחו ולא עשו חיים קלים. אולם דווקא המיקוד בתוכנית הלימודים והדרייב החינוכי, הפכו את התוכנית לכר פורה לדיונים (ככל שהצורך בהספק למידה מאפשר). אין טפסים, אין אישורים, אין תשלומים, אין בירוקרטיה (כמעט). זה אנחנו - התלמידים והמורים ביחד - לומדים את העולם ואותנו עצמנו, דרך עדשת ההיסטוריה / המתמטיקה / האנגלית / האזרחות / התנ"ך / המדעים וכו'. ב-45 הדקות שיש לנו, אנחנו משתמשים במושגים הנלמדים כדי לשאול את השאלות הגדולות, להריץ כמה דאחקות וגם ללמוד מה רוצה הבוחן בבגרות לקרוא, ואיך בדיוק מנסחים את זה.
הקטע הכי אבסורד מגיע שכיתה שנוצר לך קשר טוב איתה, זורקת לך שהייתה שמחה לו היית מחנך אותה, או שההנהלה חושבת שכדאי שתחנך אותה. הבעיה היא שהם מבקשים מאיתנו את זה כי לא חינכנו אותם - כי פשוט לימדנו אותם. לעתים הם לא מבינים שעם כל התוספות ה"חינוכיות", לא בטוח שיישאר לנו זמן לחינוך כמו שחינוך אמיתי צריך להתרחש. ההצלחה שלנו איתם נובעת מהעובדה שלא הוגדרנו כ"מחנכים" שלהם. הרי יש מצב שראינו אותם פי 2 מכמות השעות שיש להם עם המחנכ/ת שלהם!
ולכן, השנה, כשפנתה אליי המנהלת שלי, ושאלה אותי אם ארצה לחנך, אמרתי לה בצורה חד משמעית ומכל הלב:
כן.
בן אדם - בן 35, נשוי 1, מורה ומחנך לאזרחות מתיכון ברנקו וייס ע"ש רבין במזכרת בתיה, בוגר תוכנית חותם, מחזור ב'. מוביל מיזם "לראות עולם" להנגשת ידע ניסיון והשראה לתלמידים בישראל באמצעות שיחות ועידה, מרצה ומנחה בנושאי יזמות וחדשנות בחינוך, מנהל בלוג הפייסבוק "חינוך, קצת אחרת".
