התעודות מאחורינו, ומה עכשיו?

אנחת רווחה אדירה נשמעה בכל חדר מורים התקופה האחרונה - "סיימתי עם התעודות!". אחרי מרתון מטורף שכולל שעות של כתיבת ציונים והערות, שלל פניות ותזכורות של המנהלת ורכזת השכבה, 2-3 תקלות בכל אחד מהמכשירים החשמליים שהם חלק מהתהליך, מגיע סופסוף יום חלוקת התעודות ובבית הספר נרשמת התרגשות רבתי.

התלמידים נכנסים בזה אחר זה אל המורה, ויוצאים לאחר כמה דקות כשבידם מסמך מרגש, ופרצוף שמעיד על תוכנו. סקירה מהירה או אף חישוב ממוצע, השוואות לשאר החברים, קריאות ברכה למורה שפרגן ושלל כינויים למורה שנתן כמה שבאמת מגיע לך, וכמובן היערכות מהירה לעתירה לבג"ץ על ציון זה או אחר.

וזה לא רק בנוגע לתעודות - מורים רבים חוו על בשרם את הפער שבין הזמן והמחשבה שהם השקיעו בכתיבת הערות על מבחנים, לבין הזמן והמחשבה שהתלמידים השקיעו בקריאה שלהן. ברוב המקרים, התלמיד מעיף מבט מהיר על משבצת הציון הסופי (אולי גם מחפש טעויות בחישוב), ותו לא. 

תחושת האנרגיה המבוזבזת נובעת מכך שאין דרך מובנית שמתעלת את כל האנרגיה הזו לטובת השינוי בפועל. התלמיד והמורה משקיעים מאמצים רבים עד לרגע השיא – חלוקת התעודות והמבחנים, ואז בבת אחת חוזרים לעשייה השגרתית, שממסמסת במהירות את האנרגיות, התובנות והלקחים. שבוע לאחר התעודה או המבחן הוא כבר נדמה כזכרון רחוק, והחיים הבית ספריים חוזרים למסלולם, עד שמתחילה ההיערכות לאירוע ההערכה הבא.

התלמידים והמורים משקיעים המון אנרגיה במבחנים,
האם האנרגיה הזאת מנוצלת היטב?

האם אפשר אחרת?

היכן באה לידי ביטוי אותה "הערכה מעצבת" שכולם מדברים עליה? בתוך שלל ההגדרות והפירושים למושג זה, ברצוני להציע כאן אבחנה חדה, שאינה תלויה בדרך שבה נוצרת ההערכה, אלא דווקא במה שקורה אחריה: תהליך שמסתיים במתן הערכה הוא "הערכה מסכמת", ואין זה משנה כיצד ועל מה ניתנת ההערכה. לעומת זאת, "הערכה מעצבת" היא תהליך שבאופן מובנה מלווה את הלומד גם לאחר מתן ההערכה, ומסייעת לו ליישם את הלקחים והתובנות שעלו. כלומר, "הערכה מעצבת" היא הערכה שמעצבת את העתיד, ולא רק ממליצה על העיצוב הנדרש.

כדי לשנות את התמונה, ולממש את הרעיון המופיע כאן, יש להרחיב את תהליך ההערכה, ולהוסיף לו שלב: מעקב ובקרה. אין שום משמעות לדו"ח מבקר המדינה, גם אם הוא כולל המלצות אופרטיביות, אם אין אף אחד שתפקידו לוודא שהליקויים הללו נמצאים בתהליך של תיקון.

בבית הספר ניתן לעשות זאת בדרכים שונות, אך העיקרון הוא משותף – המעריך לא יסתפק בהמלצות לשיפור, אלא יציע תהליך מסודר הכולל תחנות בקרה בהמשך הדרך; המוערך לא יסתפק בהבטחה "להשתפר" (או "לפתוח דף חדש"), אלא יידרש לקבל על עצמו את התוכנית.

כך לדוגמא ביחס למבחנים: במקום לכתוב הערות לתלמידים (אותן הם לא קוראים), כדאי להגדיר כחלק מתהליך הבחינה הגשת "תיקון מבחן", שבו התלמיד כותב לעצמו הערות, ומסביר היכן היתה הטעות שלו. על מנת לדרבן תלמידים לעשות זאת, מומלץ כמובן לתת לכך משקל כלשהו בציון. את הנקודות ה"עודפות" שתתנו על המבחן הנוכחי, תקבלו בחזרה במבחן הבא, שבו התלמיד יפיק לקחים מתיקון המבחן הקודם, ולא יחזור שוב ושוב על אותן שגיאות. 

ביחס לתעודות, שיחות אישיות שמתקיימות שבוע או שבועיים אחרי חלוקת התעודות, ובוחנות את התעודה ואת המסקנות הנדרשות ממנה, יתגלו כאפקטיביות הרבה יותר מהשיחות האישיות בזמן חלוקת התעודות עצמן. אחרת אנחנו עלולים להגיע אל התעודה הבאה, ולגלות שבעצם שום דבר לא באמת השתנה.