נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
לפני כמה חודשים, בביקור בבית הספר, כשהצגתי את עצמי בשער, שאל אותי המאבטח: "אה, את מדריכת מורים? זה אומר שאת מעל המורים?"
עניתי לו: "חלילה. אני בדיוק כמו המורים, אני באה לכאן בשבילם. ויותר מזה - אני באה ללמוד מהם".
ובביקור בבית ספר אחר, לפני כחצי שנה, כשישבתי עם צוות מתמטיקה בחדר מורים, הצביעה עלי מורה שצפתה בנו ואמרה: "תראו, הנה מדריכה שלא עפה על עצמה". מאוד הצטערתי לשמוע את המשפט הזה, כי הוא הבהיר לי שלפעמים נוצרת אצל מורות ומורים תחושה של עליונות מצד מנהיגים חינוכיים כלפיהם.
אני מדריכת מורים. זה אומר שתפקידי הוא ללוות את המורים בשגרת עבודתם, לעזור במיפוי צרכים ובחשיבה משותפת על דרכי פעולה, להיות שותפה להצבת יעדים ולחתירה למימושם, להיות קשובה ואמפטית, נעימה ומכילה, מאפשרת ומעצימה. פרטנרית לחלומות מקצועיים וחדשניים, להעשרת ידע תוכן פדגוגי, וארגז הכלים. כל זאת לצד העברת הודעות שוטפות ממשרד החינוך - הפיקוח על המתמטיקה. אני עובדת על פי עקרונות של מקצועיות ומנהיגות משתפות.
כמדריכה, אני לא מאשרת מורים או שיעורים, אני רק מלווה מורים ועוזרת להם להתפתח. אני עמיתה של המורים לכל דבר. תפקיד ההדרכה מעניק לי משבצת ומנדט כדי להיפגש, לדון ולפתח בלבד, ללא מבנה היררכי ושופט. ומה לגבי תפקידי פיקוח? האם מפקח/ת בית הספר אמורה להיות דמות מאיימת? מכריחה?
חשוב לי להבין מדוע מורים רבים חוששים, עד כדי רעד בכל הגוף, כאשר המנהל/ת, המפקח/ת או המדריך/ה מעוניין/ת להיכנס לשיעור שלהם או מעוניין/ת לשבת איתם לשיחת משוב? מדוע התהליך הזה, שנועד להוות מערכת תמיכה ופיתוח מקצועי למורה, נחווה כמאיים?
בכתבה זו אני רוצה לעסוק בנו – מנהיגים חינוכיים – מדריכות ומדריכים, מפקחות ומפקחים, מנהלות ומנהלים, רכזות ורכזים. אני רוצה שנחשוב כאן כיצד אנו פונים למורים, מדברים אליהם ומלווים אותם ולמה בעצם? אני גם מציעה שנחשוב על האופן בו המורות והמורים שאנו פוגשים תופסים אותנו מראש, גם כאשר אנחנו עושים כל מאמץ כדי להיחוות כתומכים, מסייעים ולא שיפוטיים.
אני רוצה להציע שכאשר אנחנו מגיעים לשוחח עם מורה, לצפות בשיעור או לתת משוב, המורה שמולנו תופס/ת אותנו באופן מיידי וללא קשר למי אנחנו, כמי שנמצאים מעליו בהיררכיה, רחוקים מהחוויה שלו/ה ומגיעים לשפוט את ביצועיו.
היררכיה? שיפוטיות? אצלנו?
כן. מתברר שיש אצלנו כמערכת היררכיות שגורמת לתחושת שיפוטיות. מתברר שמדובר בתחושת היררכיה משמעותית ובעייתית. בעקבות קריאת הספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול, גיליתי את מדד מרחק הכוח (PDI – Power Distance Index). מדד זה בא לבחון עד כמה הכוח מחולק בין אנשים שונים בתרבות הארגונית, או עד כמה הוא מרוכז באופן היררכי. כך, המדד בודק מהו היחס בין הממונים לכפיפים בארגון או מדינה. ככל שהציון במדד גבוה יותר, כך ישנו מרחק גדול יותר בין הממונים לכפיפים. שאלה לדוגמה במדד זה הינה "באיזו תכיפות, מניסיונך, עולה המצב הבא: עובדים פוחדים להביע אי-הסכמה עם המנהלים שלהם?"
בארגונים וחברות בהם מדד מרחק הכוח גבוה יותר, יש יותר קונפורמיות, אנשים נוטים פחות לחשוב בעצמם ואינם נוטים לדווח על קשיים, בעיות ותקלות כאשר הן קורות. העניין הוא שדיווח על קשיים ותקלות, כמו גם חשיבה עצמאית של אנשים, הם חשובים ביותר כדי שמערכת תפעל בצורה איכותית. כך למשל, לאורך השנים התגלה כי בארגונים, חברות ומדינות, ככל שהמדד נמוך יותר (כלומר ככל שיש פחות היררכיה), כך ישנה נטייה גדולה יותר להתפתח, לחדש וללמוד. חברות וארגונים בעלי מדד נמוך נוטים לעשות פחות טעויות הרות גורל, שכן ישנה תרבות של למידה מטעויות. כך למשל, אם משווים את רשימת מדדי מרחק הכח של מדינות, לדירוג מספר התרסקויות המטוסים מחברות התעופה של המדינה, מוצאים התאמה רבה למדי – חברות המגיעות ממדינות שבהן מדד מרחק הכח גבוה יותר, חוות יותר התרסקויות של מטוסים. נראה שההיררכיה הגדולה גורמת לכך שקשה לטייסים מתחילים, לטכנאים ולפקחי טיסה לדבר זה עם זה ולדווח על בעיות או שאלות, וכך יותר מטוסים מתרסקים. במידה דומה ניתן לגלות כי בבתי חולים בהם מדד מרחק הכוח גבוה יותר, נעשות יותר טעויות רפואיות. כלומר, ככל שהתרבות הארגונית פתוחה יותר, המערכת יעילה יותר ופחות צפויה לסבול מטרגדיות אנושיות ומקצועיות בעקבות שיח חירשים או חרדה זה מזה.
בביקור חינוכי בהולנד גיליתי שמדד מרחק הכוח של ההולנדים נמוך, ובתוך מערכת החינוך מדד מרחק הכוח נמוך אפילו עוד יותר. כך למשל, ממציא מדד מרחק הכוח, חרט הופסטדה, סיפר כי בשנות ה-70 הוא נפש באתר קמפינג, ופתאום גילה שבאוהל ליד נופש לא אחר מאשר הוד מעלתו מלך הולנד, כאחד האדם. ולא רק אז – גם היום שלוש בנותיו של מלך הולנד לומדות במערכת החינוך הציבורית, בבית ספר רגיל (ויש לזכור שבין שנות ה-70 להיום המלך התחלף, כלומר מדובר בתרבות המדינה ולא במקרה נקודתי שהתרחש בשל אופיו של מלך יחיד).
בישראל, למרות שמדד מרחק הכוח באופן כללי נמוך למדי, בתוך מערכת החינוך המדד גבוה מאוד. ואכן בתוך המערכת ישנו חשש לעשות טעויות ולדווח על קשיים. מתוך כך, לדעתי, גם עולה תחושת שיפוטיות ממי שלמעשה אמורים ללוות, לתמוך ולפתח. הדבר מפחית מהיכולת של המורים להתפתח בסביבה בטוחה, מוריד את המוטיבציה שלהם לפעול ולקחת יוזמה ואף מעודד נשירה (לקריאה נוספת לחצו כאן).
אך הדבר משפיע לא רק על עבודתם של המורים, אלא גם על הלמידה בכיתה. מורה שרגילה לתרבות כל כך היררכית, עובדת באופן היררכי גם בכיתות. היא הרי לא מכירה מציאות אחרת. וגם בכיתה ההיררכיות הזו גורמת לתחושת שיפוטיות ממי שאמורה ללוות, לתמוך ולפתח. כך התלמידים מרגישים פחות אחראים על הלמידה שלהם וחוששים מביצוע טעויות או הודאה בכך שהם חווים קשיים (וכך כמובן קשה הרבה יותר ללמוד ולפתח GRIT, דפוס חשיבה מתפתח, כישורי למידה עצמאית, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות מורכבות, חשיבה יצירתית וכן הלאה).
אם לדעתכם חשוב שהתלמידים ירגישו וידעו שהם אחראים על הלמידה שלהם, שכל תשובה שלהם היא לגיטימית, שיש להם מרחב לטעויות וליצירה אישית, ושהמורה שלהם כאן בשביל שהם יתפתחו ויגדלו, צריך להתחיל בהפחתת תחושת ההיררכיה בין מנהיגים חינוכיים לבין המורים.
4 דרכים להקטנת ההיררכיה בין מנהיגים חינוכיים למורים שלמדתי בהולנד
בביקור בהולנד למדתי ממנהיגים חינוכיים רבים כיצד הם מלווים מורים באופן לא היררכי. בשבילם מדובר במובן מאליו, אבל בשבילנו – חידושים גאוניים.
1. צופים בתלמידים ולא במורה
סלסטה, מדריכת מורים מבית ספר יסודי באוטרכט הולנד, סיפרה לי: "אני נכנסת לשיעורים, אך לא צופה במורה או בשיעור, אני צופה בתלמידות ובתלמידים, ואחר כך עוזרת למורה לבנות הוראה דיפרנציאלית ומותאמת לתלמידים בכיתה". כלומר, מדובר בעשייה שונה ושיח שונה. סלסטה מתרכזת בתלמידים בכיתה ובאופן בו הם לומדים ומקבלים את השיעור, ולאחר מכן היא משקפת למורה את הדברים שראתה בקשר לתלמידים. כמובן שהדבר קשור לשיעור ולהוראה, אך ההתמקדות היא לא בהערכת תפקוד המורה אלא בצרכי התלמידים ובאופן בו הם לומדים.
2. "חשבי שהמורה היא הבת שלך"
באותה השיחה עם סלסטה, היא הוסיפה ואמרה: "המורים יכולים לבכות על הכתף שלי". התרגשתי עד דמעות מדבריה. נזכרתי בשנים שעבדתי לצד אימי מורתי, רחל לוי תחי', וכיצד המורה החונכת שלי הייתה לא אחרת מאשר אמא שלי. מה יותר טוב ממודל כזה של הנחיה ותמיכה? האישה שהכי רוצה בטובתך היא זו שקשובה ללבטים שלך ומכוונת אותך ממקום לא שיפוטי, ללא ריחוק ועם הרבה אמפטיה ואהבה.
אחרי הביקור בהולנד, כאשר מורה חונכת שואלת כיצד לנהוג עם מורה חדשה, כתבתי לה: "חשבי שהיא הבת שלך, איך היית עוזרת לה".
3. מלמדים ביחד
בבית הספר קרטסיוס באמסטרדם ראינו מודל מעניין נוסף שמקטין את ההיררכיות ומאפשר חניכה וליווי לא שיפוטיים וללא הבדלי מעמדות: מורה ותיק מלמד יחד עם פרח הוראה. שניהם מורים שווים בכיתה ושניהם מסייעים זה לזה ולומדים זה מזה. כאן יש חשיבות אמיתית ליכולת של המורה הותיק לראות בשותפו הצעיר כשותף שיכול לתרום וללמד, וכמי שרואה את המערכת באופן שונה ולכן יכול לספק נקודת מבט שונה וחשובה.
במודל ההוראה בשיתוף יש גם יתרון נוסף, מעבר לחניכה של המורה החדש וללמידה של שני המורים – הצעיר והוותיק - התלמידים רואים מודל התנהגות והתנהלות של שיתוף פעולה ועבודה בצוותא. זהו עניין חינוכי בפני עצמו, שמטפח ערכים החשובים במיוחד במאה ה-21, שכן דוגמה אישית היא דרך ההוראה הטובה ביותר.
4. הזמנה לצפיית עמיתים
בהולנד גיליתי שגם המורים הצעירים נכנסים מדי פעם לצפות בשיעורים של המורים הותיקים והמנוסים, וכי צוותי המורים צופים ביחד בשיעורים לדוגמה שצולמו והוקלטו. בדומה לכך, באופן אישי, אני מציעה למורות ולמורים שאיתם אני עובדת שייכנסו לצפות בשיעורים שלי, ומעוניינת לצפות בשיעורים של עמיתים שלי. בנוסף, אני עובדת עם פרויקט עדש"ה, פרויקט מדהים בהיקפו ובתרומה שלו לקהילת מורי המתמטיקה, המאפשר לנו לצפות בעשרות שיעורים הכוללים ניתוח מקצועי. אני חושבת שכך כולנו צריכים לנהוג - צפיית עמיתים, הפריה הדדית, חקר שיעורים ותכנון משותף.
לסיום, התמיכה והליווי של מורות ומורים חדשים בכניסה למערכת היא חשובה ביותר ומסייעת להם להיכנס למערכת מורכבת ולתפקיד מאתגר ביותר. הפחתה של תחושת ההיררכיה והשיפוטיות ופתיחת מרחב לדיון, היעזרות והיוועצות יסייעו למורים להיעזר בנו ולהתפתח.
עם זאת, עלינו המנהיגים החינוכיים לדעת כי המערכת מעודדת את המורים להגיע אלינו כשהם מאמינים כבר שישנה היררכיה, ולכן הם עלולים לפרש פעולות רבות שלנו כשיפוטיות או ביקורתיות. עלינו מוטלת המשימה לנסות למתן את תחושותיהם, להיות רגישים אליהם ולהבהיר שאנו לא שופטים אלא מבקשים להיות כאן בשבילם.
כך אני מאמינה שתיווצר מערכת חינוך יותר נעימה, אדיבה וקשובה, שתהיה מותאמת יותר הן למורים והן לתלמידים. או אז תגדל תחושת הקרבה בין בעלי התפקידים לבין המורים, בין המורים לבין עמיתיהם, ובין המורים לבין תלמידיהם.
מה אתם עושים על מנת להבהיר שאתם כאן בשביל המורות והמורים? אשמח לשמוע את הדרכים שלכם בתגובות!
