איך שינוי קטן עזר לי ללמד טוב יותר ולעבוד פחות?

מרביתנו המורים נמצאים במלכוד דומה. אנחנו רוצים ללמד טוב יותר, לעשות חינוך טוב, רלוונטי ורב ממדי, להפעיל את התלמידים ולראות אותם במלואם. אבל, וזה חתיכת אבל, כמעט כל חלום חינוכי שיש לנו דורש משאבי זמן ואנרגיה שקשה למצוא בתוך האטרף שנקרא "חיינו המקצועיים". או אולי בעצם לא? במאמר קצר זה אנסה להציג פרקטיקה נחמדה שבזכותה אני גם מלמד טוב יותר, וגם עובד פחות.

אחת הדרכים הנהדרות לשפר את ההוראה שלנו ואת למידת תלמידינו היא הערכה מעצבת, או הערכה לשם למידה (הל"ל). אחד המרכיבים החשובים בהערכה מעצבת הוא משוב אשר ממקד את התלמיד בנקודות הפחות טובות בעבודתו, מספק רמזים לשיפור העבודה ושולח את התלמיד לשפר את עבודתו. כך, עד שמתקבלות תוצאות משביעות רצון. בשונה מהערכה מסכמת, בה אנו מעריכים את למידת התלמידים לאחר שזו הסתיימה ומדרגים אותה בציון מספרי, הערכה מעצבת משולבת במהלך הלמידה, משפיעה עליה ומערבת את התלמידים בתהליך. כשאנחנו נותנים ציון מסכם למבחן או מטלה, התלמידים לא לומדים ממנו כמעט כלום. גם אם אנחנו כותבים הערות מחכימות ליד הציון, אין לתלמיד מה לעשות איתן עד לאירוע ההערכה הבא, ולכן השפעתן על למידתו קטנה מאד (עוד על הערכה לשם למידה תוכלו לקרוא כאן).

הערכה מעצבת היא דרך נהדרת לשיפור ההוראה ולמידת תלמידינו 

אם קראתם את ספריו של ג'ון האטי "למידה נראית" ו"למידה נראית למורים", אתם מכירים את המטא-אנליזות שלו, בהן הוא מנתח עשרות אלפי מחקרים ובוחן לאילו פרקטיקות הוראה יש השפעה של ממש על למידת התלמידים. אחת הפרקטיקות היעילות ביותר לפי האטי היא ההערכה המעצבת. אם לא קראתם את ספריו של האטי, כדאי לכם לפחות לקרוא את מה שכתבו על המחקר שלו כאן בהגיע זמן חינוך.

אבל האטי הגדול יושב במעבדה בניו-זילנד מוקף בעוזרי מחקר, ואילו איציק הקטן מתרוצץ בתיכון במזכרת בתיה, תמיד צריך להודיע הודעות לתלמידיו, להזין ציונים למשו"ב או לפתור איזה בלת"ם. איך בתוך הכאוס אני משלב הערכה מעצבת, כשאפילו את הכבל aux אני לא מוצא? מאיפה להתחיל? האם זה אפשרי? זהירות, ספוילר: זה אפשרי, ואפילו פשוט מאוד. לפני שנמשיך חשוב לי להבהיר – הערכה מעצבת בהיקף מלא דורשת היערכות ותכנון מקיפים ומשלבת את התלמידים בעיצוב הלמידה, בהצבת יעדים ובגיבוש כלי ההערכה והמחוונים. כאן אנחנו מדברים על כלי קטן וישים שמכניס למבחן מסכם יתרונות ומאפיינים של הערכה מעצבת. רגע לפני שאספר איך זה אפשרי תנו לי לשתף בטעות הנוראית שאני עשיתי בהתחלה כדי שאתם תדעו להיזהר ממנה.

איך לשלב הערכה מעצבת בתוך הערכה מסכמת?

אז כתבתי מבחן בהיסטוריה (הציגו שתי סיבות ל.... והסבירו תוצאה אחת של...) ונתתי לתלמידים להשיב עליו. הפעם בדקתי את המבחנים אחרת מהרגיל: התחלתי בהערכה מסכמת פשוטה וזריזה – נתתי לכל תשובה ציון, אך לא הערתי הערות ולא הסברתי "על מה ירדו נקודות". אז התפניתי להתמקד בהערכה מעצבת: חשבתי מה אפשר לשפר בכל תשובה, וכתבתי שאלות שרומזות על הכיוון הנכון לשיפור אבל דורשות מהתלמיד לחשוב בעצמו איך לעשות זאת. התייחסתי לא רק לתוכן של התשובה, אלא גם למבנה שלה, לתחביר ולשפה בה השתמשו התלמידים. החזרתי לתלמידיי את הבחינות, והודעתי להם שבמפגש הבא שלנו הם יישבו ויכתבו מחדש חלק מהתשובות ואני אבדוק אותן שוב. התלמידים הוזמנו ללמוד מחדש את הנושא, להתייעץ איתי או עם חבריהם, לכתוב טיוטה ולעשות כל דבר שעולה בראשם כדי להיות מוכנים. כך באמת היה ושמחתי לגלות שהתלמידים מצליחים לכתוב תשובות ברמה הרבה יותר גבוהה. הייתה להם מוטיבציה ללמוד ולשפר את הציון שלהם, הם השתמשו ברמזים שקיבלו, והתקדמו.

 רמזים לשיפור על תשובת תלמידה

אז איפה הטעות פה? אני בטוח שרוב המורים שהגיעו עד כאן (תודה גדולה אגב, לשלושתכם!) כבר הבינו כי אם צריך לחשוב לעומק על כל תשובה, להעיר עליה הערות מלמדות, ולאחר מכן לבדוק בשנית את התשובות, נוצרת משאבת זמן נוראית, בדיוק הפוך ממה שהבטחתי. ואז הגיעה ההארה – אני לא צריך את כל המבחן בשביל זה. אם כל תלמיד יחשוב מחדש על שאלה אחת או שתיים ויעבוד על שיפורה – נרוויח אותו דבר, ונתאמץ הרבה פחות.

החל מהמבחן הבא, ומאז בכל מבחן, אני חוסך לי כשעה וחצי של בדיקת מבחנים לכל כיתה (מדדתי, כזה אני) ותלמידיי מרוויחים הרבה יותר למידה. אני בודק בזריזות את כל המבחן ורק נותן ציון לכל תשובה בלי להעיר כלום. אני בוחר רק בתשובה הכי חלשה של התלמיד, ומציע הצעות לשיפורה (ואם התלמיד קיבל פחות מ-70 אני עושה כך לשתי תשובות כדי לאפשר לו לקבל ציון סביר לכל הפחות). אני מחזיר את המבחנים והתלמידים מתקנים בשיעור שלאחר מכן רק את התשובה הבעייתית עליה קיבלו משוב. העובדה שאני לא מעיר כלום על רוב המבחן הופכת את כל העניין למשתלם במונחי זמן ואנרגיה. רווח נוסף בשיטת ה"הערכה מעצבת לתשובה אחת בלבד" הוא הקטנת המתח ביני לבין "המערכת". הרי אני לא יכול לאפשר לכולם לשפר את ציוניהם בלי סוף, ולהגיש אותם לבגרות עם ציון הגשה שלא קשור למציאות. ההתמקדות בשיפור תשובה אחת מאפשרת לכל תלמיד להוסיף כמה נקודות לציון מבלי להשפיע באופן מהותי על ממוצע הציונים שלו ושל הכיתה.

 תשובת התלמידה לאחר שיפורה - ניתן לזהות שיפור משמעותי הן בידע והן ברמת הכתיבה

 ומה עוד יוצא לנו?

אוקיי, ווואוו, אז חסכתי משהו כמו שעה וחצי לכיתה לכל בדיקת מבחן. גאוני. אנחנו מרוויחים פה עוד דברים? האמת היא שדי הרבה. ברמה המיידית  התלמידים למדו מחדש את הנושא שהכי פחות שלטו בו, וכך שליטתם בידע השתפרה. כמעט כל התלמידים שיפרו לא רק את השליטה בידע אלא גם את הכתיבה שלהם . ההזדמנות הקרובה לעבוד על לקחי המבחן עושה את ההבדל, הלקחים לא מתעמעמים עם הזמן בין מבחן למבחן, ונוצרת התקדמות והתפתחות.

בהסתכלות רחבה ואולי עמוקה יותר  אני ותלמידיי הרווחנו המון. משאלונים שהעברתי בכיתות, למדתי שהתלמידים מעריכים מאד את השיטה. הם שמחו על ההזדמנות לשפר את הציון, סיפרו כי צורת לימוד זו עוזרת להם לגשת נינוחים יותר לבחינה, והודו לי על כך. הם נהנו גם מתיקון התשובה ואמרו כי כך אין עומס או הפתעות, ויש מיקוד ברור במה שעליהם לעשות. לדעתי, זוהי הנקודה החשובה ביותר: מבלי לוותר במילימטר על למידה והתקדמות, הצלחתי לייצר אמפתיה ותחושות חיוביות יותר כלפי מבחנים. נדמה לי כי בשנת 2019 כולנו מבינים שאמפתיה, הוגנות ובהירות הן תנאים קריטיים להוראה וללמידה, והנה עוד כלי קטן ופשוט שמקדם אותן.

ורק בעיה אחת גדולה עוד לא הצלחתי לפתור: איפה בשם כל הקדושים הכבל aux שלי?