איך לימדתי המון בלי ללמד כלל?

סוף דצמבר, שיעור היסטוריה, כיתה י'8. כולנו מרגישים שמשהו מיוחד קורה היום בכיתה. כולם מרותקים לאיזור שבו אני נמצא בדרך כלל, אבל היום אני לא שם. אני יושב מאחור, מהופנט. גיל, זיו ורום מעיפים אותי ואת הכיתה מאה ושלושים שנים לאחור, לימי העלייה הראשונה. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי כיתה כל כך מרוכזת ונהנית מהלמידה, ולא ממש מצליח. מה קורה כאן? פלא קטן שתוכלו ליישם בעצמכם, ואפילו די בקלות, אם תרצו.

בואו נחזור כמה שבועות אחורה.   

אמצע נובמבר, חנוכה בפתח, ואני מרגיש שיש לי זמן. אחרי כמה שנים של הקטנת גוף הידע שעל התלמידים להכיר, נוצר איזון בין הידע שעלינו ללמד לבין הזמן שעומד לרשותנו. ואפילו אין בגרות בסוף השנה! אני מתחיל לחשוב איך לנצל את הזמן, ומריץ בראש פרויקטים גרנדיוזיים. אני רוצה למידה משמעותית, רוצה חיבור פנימי לידע, פירוק והבניה שלו, חשיבה בדרגה גבוהה, מיומנויות למידה ויצירתיות. ממש ברגע האחרון, אני מחליט לוותר על מיזם "הפסל הגדול ביותר של הרצל שעשוי רק מגפרורים" (משיקולי בטיחות אש), פוסל את המחזת הצהרת העצמאות (מאי רחוק מדי, וכ"ט בנובמבר קרוב מדי), יורד משחזור מלחמת העולם הראשונה (צריך היתר בנייה כדי לבנות בונקר ולחפור שוחות?) ומרגיש תקוע למדי. תחשוב פשוט ווטסון, אני אומר לעצמי, תחשוב פשוט.

בסוף, אני עולה על זה, ופרויקט "תלמידים מלמדים" יוצא לדרך. הרעיון הוא כזה: התלמידים ילמדו בעצמם את החומר, אבל באמת. הם ילמדו את עצמם חודש אחד מתוך תכנית הלימודים לבגרות. למשך כמה שעות, אני מפחד שאולי אני מטיל עליהם אחריות כבדה מדי, ואז אני נזכר שזה בדיוק מה שרציתי לעשות, כשעברתי מעולם הפסיכומטרי למערכת החינוך הציבורית: לעזור לתלמידים שלי להיות עצמאיים, ביקורתיים ויצירתיים. זה לא יקרה מישיבה מנומנמת בכיסא והאזנה להרצאות הנלהבות שלי על ביסמארק. וחוץ מזה, אני פה. אני אספק להם מסגרת עבודה מארגנת ותומכת שתעזור להם להצליח.   

אני מתחיל לתכנן, ונהנה כפי שלא נהניתי מאז שהתחלתי ללמד היסטוריה, שזה כבר לפני חודשיים וחצי (תכלס חודשיים, היו חגים באמצע). אני לוקח שיעורים החל משבועיים קדימה בתכנית הלימודים, חותך את החומר לאחת עשרה פרוסות שמתאימות למסגרת זמן של שיעור (כמו למשל "העלייה השנייה והקבוצה" או "אליעזר בן יהודה ומלחמת השפות"). אני כותב הסבר מפורט לשלוש כיתותיי, תוך ניסיון לגעת בכל דבר שיכול לעזור להם: מה בדיוק נדרש מהם, איך יינתן הציון (שיהיה רבע מציון המחצית. רובו יינתן על רצינות, יצירתיות, עמידה בזמנים וכתיבת סיכום מסודר שיועבר לתלמידים), ושלל עצות שאני משתמש בהן בעצמי כשאני מלמד (למשל: "תעמדו כמה שפחות ליד הלוח ותדברו" או "אם אתם משתמשים בהפעלה או משחק – חישבו מה מטרתם, ותכננו אותם כך שישרתו מטרה זו"). אני מדגיש שההוראה צריכה להיעשות בשפה שלהם, ולא מועתקת מאתרים או ספרי לימוד. אני נותן לתלמידים להתחלק לשלשות ולבחור את הנושאים שילמדו. אני מאשר את הקבוצות כדי ליצור איזון ביניהן ולוודא שכולם מצוותים. לכל נושא אני קובע שלוש אבני דרך: מועד להצגת מערך שיעור ראשוני, מועד להוראה בכיתה (משוער, דברים משתנים בבית הספר) ומועד להגשת סיכום כתוב של הנושא. עד לפרויקט, הכנתי לתלמידיי סיכומים ושיתפתי איתם בענן כדי שיהיו זמינים להם גם בשנה הבאה, לקראת הבגרות. הפעם, הקבוצות יכינו את הסיכומים בעצמן ואני אשמש על תקן של עורך מדעי ולשוני.

לחלק מהתלמידים לא קל להיענות לאתגר, ואני משווק מעט את הפרויקט בכיתות. את מה שתלמדו בהיסטוריה תשכחו ממילא, אני אומר לתלמידיי האהובים, אבל את המיומנויות שתרכשו תיקחו הלאה. בחייכם הבוגרים לא ישאלו אתכם כנראה מהו משבר אוגנדה, אבל כן תידרשו לעבוד בצוות, להבין טקסט, לתכנן הסברים והרצאות ולכתוב סיכומים. בית הספר אמור להכין אתכם לחיים הבוגרים שלכם, לא? נדמה לי שבשלב כלשהו התחלתי לצטט את צ'רצ'יל, אבל אני לא בטוח. הרבה נאומים חוצבי להבות שלי מסתיימים עם צ'רצ'יל, ועם הבטחה לעצמי שזו הפעם האחרונה. כך או כך, מי שעדיין לא בחר נושא, עושה זאת בשיעור, ואנחנו יוצאים לדרך. כעשרה ימים לפני כל שיעור, במועד שסוכם מראש, הקבוצה שולחת לי מערך שיעור ראשוני. אני חושב, מגיב, לפעמים קובע פגישה כדי לחשוב יחד. אני נהנה מהעשייה, ונהנה לראות את התלמידים שלי אכפתיים לגבי החומר כפי שלא ראיתי אותם עד כה (ובשלב הזה אני מורה להיסטוריה כבר שלושה חודשים שלמים!). עוד שבוע עובר, ומגיע הרגע הגדול – השיעורים של הקבוצות הראשונות. בשלב הזה אני כבר לא פוחד. לא יודע אם זה בגלל ההכנה המשותפת שהוכיחה לי שסמכתי בצדק על התלמידים שלי, או שזה בגלל הנאום על צ'רצ'יל, אבל ברור לי שהשיעורים יהיו טובים לכל הפחות, ושהתהליך מלמד את החבר'ה דברים חשובים.  

חזרנו לזיו, גיל ורום שמעיפים אותנו לעלייה הראשונה. הם למדו היטב את הנושא והם מחברים אותו למושבה בה הם חיים. גיל ורום מסבירים מעולה ומרתקים את הכיתה, וזיו מתחיל לצייר. מסתבר שהוא צייר קומיקס מוכשר, ולפנינו נוצרים ציורים מצחיקים ורלוונטיים לנושא. בכל כמה דקות הוא משלים ציור, ואז גיל ורום פונים אליו וזיו מסביר מה הוא מצייר ולמה, ומוסיף יופי ועניין לשיעור. וכך הם מלמדים, קבוצה אחרי קבוצה, חודש שלם. לכל נער ונערה ניתנת ההזדמנות לחשוב באופן יצירתי על נושאי הלימוד ולבטא באמצעותם את כשרונו/ה. כמעט כל השיעורים טובים, וכמה מהם מופלאים ממש. למשל הסרטון המצחיק של יהב, אור ויובל. או חשבון האינסטגרם שיצרו אביה, רז וליאור, עם תמונות מקור שאנו מגיבים עליהן בזמן אמת, ורואים את הידע שלנו מצטבר על הלוח. כמו תכנית האירוח שעשו עומר, שחר ונדב לארתור רופין. כמה מהשיעורים מצליחים פחות, אבל לא נרשמות נפילות של ממש. בדרך קורות כמה תקלות, כמו מצגת שלא מגיעה ליעדה, או תלמידות ששוכחות שתורן ללמד, ואנחנו לומדים מהן יחד להתמודד עם מצבי לחץ, להתעקש, לאלתר, ולעבור את זה בשלום.

ולא פחות חשוב – לא עבדתי קשה במיוחד למען העניין. את הנחיית הקבוצות עשיתי לרוב בדקות אחדות בסוף השיעור. כל שנותר הוא מעט תמיכה, ורישום מסודר של השלבים והעמידה בהם, כדי שהציון יתבסס במידה רבה על מדדים קשיחים. בסוף התהליך כתבו התלמידים משוב קצר על התהליך. כמו תמיד, ביקשתי מהם לכתוב את כל אשר על ליבם, כדי שאוכל לשפר את ההוראה שלי ואת הלמידה שלהם. כל התלמידים, בלי יוצא מן הכלל, כתבו שלמדו מהתהליך, נהנו ממנו, וישמחו לעשות אותו שוב במחצית הבאה. אני רשמתי לי שלל לקחים, קטנים וגדולים, שאשמח לשתף עם מי שירצה. רק כתבו כאן למטה את כתובת המייל שלכם ואת המילה "אני" והחומר בדרך אליכם.