מורה לחיים

"כולם הביאו מחוגות ומחברות?" שאל אורן, המורה למתמטיקה שלי בכיתה ז'.
"כן" השבנו כולנו בייאוש ותסכול, בפה אחד.
"יופי! עכשיו אני רוצה לראות את כל הידיים באוויר...קדימה...אני רוצה לראות מחברות ומחוגות באוויר.....יפה......עכשיו אני רוצה שכולכם תזרקו אותם לקופסת הקרטון שהנחתי ליד כל שולחן...."

התבוננו המומים באיש שמראהו דמה יותר למורה לשל"ח מאשר למורה למתמטיקה.
לרגע לא הבנו האם המורה המחליף שקיבלנו התבלבל או שאולי איבד את שפיותו.
"קדימה...לקרטון...." חזר על דבריו שנית ועורר את התלהבות הכיתה.
"רמי, קח את החבל הארוך שהבאתי ועבור בין כל התלמידים....שכל אחד מכם יחזיק בידו את החבל...מעולה!....עכשיו נצא לטיול בגינה...קדימה, אחרי...."
אלו היו חמש הדקות המשמעותיות ביותר בחיי. חמש דקות שהפכו אותם מקצה לקצה....

בשנות ה-80, השכונה בה גדלתי לא הייתה מהמועדפות בעיר. אולי בשל היותה שכונת פשע, אולי בגלל שסמל הדגל שלנו היה זהר ארגוב ואולי כי אז בזמנו, כל השיח הזה של מזרחי ואשכנזי עדיין היה בדי.אן.איי של כל המדינה ובשכונה שלנו, כולם היו מזרחיים...

בתקופה ההיא, היינו הולכים לבית ספר בכדי לפגוש חברים, ללכת מכות, לעשות "עסקים", לשחק וליהנות וכן...לפעמים, לעיתים רחוקות, גם ללמוד...
זו הייתה מציאות אחרת, חיים אחרים... מציאות בה הרשויות, משרד החינוך ואפילו חלק מהמורים, הרימו ידיים והגיעו להבנה שעל הילדים ש"בשיכון" יש לוותר ולהשקיע את האנרגיה במקומות אחרים שיעלו את הממוצע העירוני והארצי.
אחת הבעיות המשמעותיות בביה"ס הייתה שאחוז הנוכחות שדווח ע"י השומר בכניסה לבית הספר היה גבוה, אך לא הייתה קורלציה בין הנכנסים לבין הנוכחים בכיתות. חלקנו פשוט השתעממנו ובחרנו להבריז מהשיעור ולשחק ברחבי בית הספר והפרדסים הסמוכים.

באחד השיעורים אני, משה ומעיין הברזנו ושיחקנו כדורסל במגרש בית הספר.
בחיי שאהבתי את מגרש הכדורסל הזה. הוא היה מוקף מדרגות בטון ענקיות והייתה הרגשה שאתה משחק בתוך "אמפי".
בדמיוני היו שם מאות אנשים שישבו מסביבנו על גרמי המדרגות וצופים בכל תנועה שלי...
לפתע שמענו צרחות ולעברנו נס על חייו שימי מהכיתה המקבילה. אחריו שעט "בן חמו השור" שהיה שתי שכבות מעלינו. קראנו לו ככה כי כשהוא היה רודף אחרי מישהו, היה לו מבט משוגע ומפיו היה נוטף רוק.
"יא חתיכת אפס, אני אז@#ן אותך, זה הסוף שלך..." סינן בן חמו כשהוא מצמיד סכין לצווארו של שימי.
עמדנו המומים ומשותקים במרחק מטרים ספורים ולא הוצאנו הגה.
בשכונה שלנו, מקרים כאלו של מכות ואיומים היו שבשגרה ובד"כ לא התרגשנו מהם יותר מדי. אבל עם "בן חמו השור" זה היה שונה. באותו רגע לכולנו עברה מחשבה אחת בראש. כשהוא "יגמור" את שימי הוא מסוגל לשחוט את כולנו!
"סליחה בן חמו....נשבע לך שלא גנבתי ממך, הם לקחו לי ת'סמים....הבני ז@#$ת...נשבע לך, אני אחזיר את זה....תן לי הזדמנות...." התחנן שימי על חייו.
אט, אט פניו של "בן חמו השור" חזרו לצבעם. הוא הוריד את הסכין והניח אותה בידו של שימי.
"אתה יודע מה לעשות!" גער בו בטון מאיים.
שימי הנהן בראשו בפחד וניגב את הדם שנטף מצווארו.
לפתע בן חמו הבחין בנו.
"תקשיבו טוב יא אפסים. אתם לא שמעתם כלום! לא ראיתם כלום! ואתם לא יודעים כלום! הבנתם!" ירה לעברנו כשפניו לובשים את "מבט השור".
"כככ....כככןן...כלום...לא ראינו כלום...ששששיחקנו ולא היה פה אף אחד..." גמגמתי.
פרצופו של בן חמו האדים והדם בעבע בעיניו.
"אתה צוחק עליי?" צרח והוריד לי סטירה שהשליכה אותי הישר לרצפה.
"לללאאא...מה פתאום...רק חזרתי על מה שאמרת..." השבתי בטון מתחנן והבנתי שהמצב הולך לאבד שליטה.
הוא התחיל לבעוט בי כמו משוגע כשגופי מכווץ על הרצפה.
"יא בן ז#!ה....אני אגמור אותך...." צרח תוך כדי שהוא בועט...

לפתע הוא הגיח משום מקום...המלאך השומר....
"בן חמו...עזוב אותו..." הוא צרח ורץ לעברו.
בן חמו שלף סכין והסיט את מבטו בכדי לראות מי האידיוט שרוצה לסיים את חייו. אך כשהבין במי מדובר, נס משם.
"אתה בסדר? מה קרה פה?" שאל אורן.
"כלום הכל בסדר!" עניתי מיד.
בשכונה שלנו היה חוק אחד ברור. לא משנה מי שואל אותך, לא פותחים את הפה, לא מלשינים!
ואורן ידע את זה.

אורן היה פעם חלק מהשכונה. למעשה, הוא היה חלק מהחברה הכבדים. אלו שהיו מקבלים את ההחלטות הגדולות, עושים את הסולחות בין השכונות והכנופיות בעיר, אלו שבשום פנים ולא משנה מה, היה אסור לך להסתבך איתם!
אומנם הוא התברגן ויצא מן השכונה, אך כולם הכירו אותו, כולם יודעים מי הוא היה. שמו הלך לפניו...
לא סתם בן חמו ברח.
"אתה יכול לספר לי...אתה יודע שלא אומר דבר..." ניסה אורן לדובב אותי.
לאחר שראה שאני שותק, חייך ואמר "טוב, אני רואה שאתה שומר על חוקי השכונה בכבוד...בוא, נחזיר אתכם לכיתה..."

כשחזרנו לכיתה, הסתבר שהמורה למתמטיקה התפטר ושהביאו מורה מחליף.
אתם בטח מבינים עד כמה הופתענו לגלות, שאורן או בכינויו הישן "ביניים הנורא" הוא המורה. אורן הפך להייטקיסט, שבאמצע חייו החליט לעזוב את הכל ולבנות את דור העתיד, לתרום לחינוך הילדים בשכונה שממנה צמח...

"קדימה אני רוצה שכולם יסיימו לזרוק את המחברות והמחוגות לקרטון ויחזיקו בחבל...יפה...עכשיו קדימה, אחרי, הולכים לפרדס ליד אולם ההתעמלות..." קרא אורן בהתלהבות ושינה לנו את החיים.
יצאנו לגינה ומשם המשכנו לפרדס.
במשך השעתיים הבאות, הוא שינה לנו את כל התפיסה של המושג "ללמוד".
הוא דגל בכך שלימודים הם חוויה ולא מטלה. שצריך להתאים את צורת הלימוד לילדים, לעבוד בקבוצות קטנות.
לצורך כך הוא גייס כמה חברה מהשכונה, "שהתנדבו מרצונם הטוב", כלומר מתוך כבוד אליו, לבוא ולעזור לו לפקח עלינו כשחילק אותנו לקבוצות ונתן לנו מטלות.
הוא היה מסתובב בין הקבוצות, מתערב, נותן דגשים, מתבונן ובסוף מסכם לנו את השיעור וכל אחד היה צריך לספר בתורו איך חווה זאת.
למדנו גאומטריה וזוויות עם חבלים ויתדות שאיתם ממש יצרנו את הצורות הגאומטריות על גבי האדמה. בעיות תנועה הפכו לחידות עם תחרות נושאת פרסים. הפרס אגב היה לבחור שיעור בונוס במקצוע אחר. כך מצאנו את עצמנו לומדים היסטוריה ותנ"ך כהצגות תאטרון בהן אנו משתתפים פעילים ואפילו פעם הצגנו זאת מול ההורים.

אורן שינה לנו את החיים, הכניס להם תשוקה חדשה והכי חשוב שבר את הסטיגמה. הסטיגמה שילדי השיכון לא מסוגלים ללמוד, שאין טעם לבזבז עליהם אנרגיה, להשקיע בהם... הוא הפך להיות המורה שלנו לחיים, סחף את כולנו למסע מרתק וכנראה אחראי לכך שמאות ילדים עד היום לא סיימו את חייהם ב"תא כבוד" בכלא מעשיהו והפכו לאנשים שתורמים לחברה...כולל עמיתכם הנאמן שהפך למחנך בביה"ס "שערי תקווה".

לפעמים, כשאף אחד לא שומע, אני פונה אליו בכינויו הישן.
"סליחה, "ביניים הנורא", אני חייב שתאשר לי את מערך שיעור הפיסיקה שבניתי בפארק המים "הממדיון"...אני אומר לך, הם ייהנו ללמוד על ווקטורים וכח המשיכה שם..."
"ששש...אמרתי לך לא לקרוא לי ככה בביה"ס....רק חסר לי שהתלמידים ישמעו והכינוי הישן ידבק בי..."הוא משיב ואז לפתע צוחק "חחחח....מי היה מאמין שפעם באמת קראו לי כך...."

פעם שאלתי אותו מה גרם לו להקריב כל כך הרבה בשביל כל כך מעט והרי כולם כבר התייאשו מאתנו, אז למה הוא לא?
הוא הביט בי, קם מהכיסא בו ישב, נעמד מולי, אחז בכתפיי בשתי ידיו ואמר:
"פשוט נמאס לי לשבת עם חברים במשרד בקומה 15 ולקטר על מצב החינוך.
למדתי שלושה דברים חשובים בשכונה: אף פעם אסור להתייאש, תמיד לגבות את החברים שלך ושבסופו של דבר אם אתה רוצה שינוי אסור לך לחכות שהוא יקרה...אתה חייב לקחת אותו לידיך ולפעול...
חוץ מזה, הבנתי שאם אני הצלחתי לצאת משם ולהצליח, גם אתם יכולים...
ולגבי זה שכולם התייאשו מכם, זה כישלון שלהם....אני מעולם לא התייאשתי...ותראה היכן אתה היום..."

הוא צדק...באמת תראו...