נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
למידה מבוססת פרויקטים ברוח HTH - כתבה ראשונה בסדרה
הייתם פעם בסדנה שבה ביקשו מכם לדמיין את בית ספר החלומות שלכם? בסדנה אולי רקמתם בית ספר ששוכן בקרונות רכבת שנוסעים להם ברחבי ארץ או כפר אולימפי שכולו מדשאות או מאהל ובמרכזו חדר אוכל שהוא גם ספריה? ואז הגיע הרגע הזה שבו הסתיימה הסדנה…
אחרי שיותר ממאה שנים עברו מאז שג'ון דיואי הסביר באופן מנומק שלמידה צריכה לבוא מהתנסות, ולמעלה מ-7 מיליון אנשים צפו בסרטון שבו קן רובינסון דיבר על האופן בו בתי הספר הורגים את היצירתיות, אנחנו עייפים מאד מרפורמות, פרויקטים וטרנדים בחינוך, וספקנים מאד כשאומרים לנו שיש משהו שיכול לשנות באופן רדיקלי את חווית הלמידה והקשר עם הילדים בבתי הספר.
בתום 12 שנות לימוד, שמרביתן עברו עלי בשיממון ותחושת ניכור, הופתעתי מאד בגיל 20, כסטודנטית בבצלאל, כשגיליתי שאני אוהבת ללמוד, ממש חולה על זה. הרבה שנים אחר כך, כשהגעתי לעסוק בחינוך, העברתי כמעט עשור בחיפוש אחר אותה חוויה שחוויתי בבצלאל. קראתי לה ״למידה מתוך תשוקה״. ביקרתי בלא מעט בתי ספר ציבוריים ששמעם יצא למרחוק כ״אחרים״, ואת מבוקשי לא מצאתי.
כאשר עוד ועוד אנשים חזרו מביקור ברשת בתי הספר של הייטק היי (HTH) בסן דייגו סמוקי לחיים, התחלתי לחשוב שאולי קורה שם משהו. בדקתי ומצאתי שבית הספר עובדת בשיטת למידה מבוססת פרויקטים (PBL). המכון לחינוך דמוקרטי, הארגון בו עבדתי באותה תקופה, היה שותף להקמת בית ספר בהשראת אותו מודל המצית את הדמיון, בחולון. כשהגיעה אלי הזמנה לאירוע סיום הפרויקט הראשון בבית הספר החולוני, כארבעה חודשים לאחר פתיחתו, החלטתי להגיע. הברק בעיניים של אנשי הצוות שהקימו את בית הספר, שאת חלקם הכרתי ממסעותי בחינוך, הבעיר משהו גם אצלי. תחושה אמיתית של התכוונות לעשות משהו אחר, אך בתוך גבולותיה ההדוקים של מערכת החינוך הציבורי בישראל.
יש כאלו שמפרגנים לעצמם שיט תענוגות, אחרים חוסכים לחופשת סקי. ואילו אני החלטתי שלצד הביקור בבית הספר הישראלי ברוח HTH, אני לא יכולה לוותר על על המקום שממנו החלה נושבת הרוח, ומימנתי לעצמי הצטרפות לאחת מהמשלחות שנוסעות לשם, לרשת בתי הספר הייטק היי (HighTech High) ) או בקיצור HTH, בסן דייגו, בקליפורניה.
ושם זה היה. קרוב יותר מכל דבר אחר למה שחיפשתי. לא בית ספר שנמצא רק בחלומות או כזה שנעלם בתום סדנת דמיון מודרך, אלא משהו שריר וקיים. ציבורי, פתוח לכולם, בלי תוספת תשלומי הורים ועם אחוז דמיוני של בוגרים הממשיכים להשכלה גבוהה (99%). כך הפכתי לעוד אחת מ״סהרורי הייטק היי״ ואת מה שפגשתי שם אנסה לפרוט כאן.
הודות לקירות השקופים אפשר לראות את מה שקורה בכיתות גם כאשר עוברים במסדרונות. במרבית המקרים אני רואה את הילדים עושים דברים. בדרך כלל ביחד, בצוותים. לשאלתי משיבים אנשי HTH שהיחס בין מה שנקרא בשפה החינוכית ״למידה פעילה״ לבין הוראה פרונטלית או הקנייה, הוא 80:20 לטובת זו האקטיבית. ביקרתי בבתי ספר יסודיים, חטיבות ועל יסודיים. ברוב הכיתות, רוב הזמן, הלומדים נראו לגמרי בעניין.
כשהלומדים עסוקים בלמידה למורים יש זמן לדבר איתם, להכיר אותם, לעזור למי שצריך. באחת הכיתות, התלמידים בתוך הכיתה כותבים מחזה. המורה יושב בכלל בחוץ, נפגש בכל פעם עם תלמיד או תלמידה אחת, בזה אחר זה, כל אחד כמה דקות. המשוב מהמורה תמציתי וממוקד. הם מכנים אותו מיסטר ג׳והנסון, כמקובל בארה״ב, אך השיחה מאד בלתי פורמלית, אישית וקרובה. הדבר שמעורר בי השתאות יותר מכל הוא השקט בכיתה ואווירת הלמידה כאשר המורה יושב מחוץ לה. האם משהו כזה יכול לקרות גם כאן?
הילדים מסבירי פנים. מורגלים בנחילי המבקרים הזורמים לשם מכל העולם (ב-12 בתי הספר ברשת מבקרים כמה אלפי אנשים בשנה). רובם רהוטים ומפגינים מיומנות דיבור בפני קהל. הם מתרגלים זאת בבית הספר בהתמדה.
כשאני מבקרת במסדרונות בית הספר היסודי צ'ולה ויסטה, הילדים בונים סירות מקרטונים. סירות של ממש, בגודל אמיתי. הסירות מיועדות ל-3 איש כל אחת ובתום הפרויקט הם מתעתדים להשיט אותן במי הים. גם כאן התחושה היא שהם לגמרי בתוך העניין, רגשית וגם פיזית - בתוך ובין הקרטונים שגודלם כגודל הילדים עצמם. בצד פרושות המחברות ובהן החישובים ההנדסיים. חיבור יד מח, אני נזכרת באחד העקרונות שהציגו בפנינו אנשי HTH. עד כמה אנחנו מבינים טוב יותר משהו כאשר גם הגוף שלנו מעורב בו, כשיש משהו לגעת, לראות, לשמוע או לטעום.
באחד מבתי הספר התיכוניים של הרשת, המתמקד ב Media arts אני מדברת עם ג'ו. הוא אוהב מאד אמנות. בבית הספר היסודי בו למד לפני שעבר לכאן, היה לו קשה מאד. פה הוא מרגיש שיש לו אפשרות לבטא את הכישרון האמנותי שלו. ברבים מהפרויקטים יש פן חזותי, גם כשתחום הדעת המרכזי בהם הוא היסטוריה או שפה. הוא מספר לי בגאווה שכשיסיים את בית הספר בעוד כחצי שנה ימשיך לבית ספר לבישול. השילוב בין בית ספר עיוני למקצועי מרגש אותי.
בשל הביקוש הרב לא כולם מתקבלים כאן. אך הקבלה היא לא על ידי מיון אלא בהגרלה, תוך שמירה על יצוג תושבים מאיזורים שונים בסביבה המאד הטרוגנית. למעלה ממחצית מהלומדים ברשת מגיעים ממשפחות בהן אף אחד לא למד באוניברסיטה או קולג'. פעמים רבות גם אף אחד בשכונה. הם עתידים להיות דור ראשון להשכלה גבוהה.
עם תג המבקר שחולק לנו מותר להסתובב חופשי בכל בתי הספר. להכנס לכל כיתה ולשוחח עם כל אחד. איפה הקאץ', אני חושבת לעצמי, איך זה יכול להיות? מנסה לגלות את הדלת מאחוריה מחביאים את כל הדברים שלא רוצים שהאורחים יראו, כמו שראיתי ברבים מבתי הספר בהם ביקרתי בעבר.
בסדנת הנגרות בפרויקט מדהים שבו מהפכות היסטוריות מבוטאות על ידי גלגלי שיניים המניעים זה את זה, אני מוצאת נערה כבת 16 עם עיניים אדומות. הם לפי הגשה של פרויקט. היא מאד בלחץ, לרגע נראה לי שהיא לא עומדת בזה, שעוד רגע הלחץ יכריע אותה והיא תתפרק לנגד עיני. רגע, אני נזכרת. גם לפני מבחנים יש כאלה שמאד נלחצים, חלקם ממש נכנסים לחוסר תפקוד. כאן זה לחץ מסוג אחר: זה לא הדף שאתה מוסר בידי המורה. העבודה תלויה, ואתה ניצב לידה, הרבה פעמים אתה נדרש גם להציג אותה. מה גם שבדרך כלל מדובר בתוצר קבוצתי ויש לך מחויבות גם לחברי הקבוצה.בעקבות הנסיעה הזאת הפדגוגית שבי שוב לא תחזור להיות מי שהיא היתה.
כשחזרתי מסן דייגו ידעתי שלושה דברים:
א. יש חינוך אחר והוא יכול להתקיים בתוך החינוך הציבורי.
ב. בית ספר בחולון, בהשראת המודל הזה.יכול להיות הזדמנות נהדרת ואתגר ענקי ליישם את המודל
ג. אני חייבת להיות שם.
יעל ביבר אביעד, מורה למדעים וחונכת בבית הספר החדש, חולון, בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית במכון מנדל.
צילומים מתוך אלבום התמונות של אדריכלית צפי שומר.