להישיר מבט למציאות: חינוך למניעת אלימות מינית

"הילדים של היום יכולים ללמד אותנו...". את המשפט הזה אני שומעת שוב ושוב ממבוגרים. בני הנוער של היום, עם העולם בכף ידם בדמות סמארטפון חדש עם כיסוי מגניב, הילדים האלה בטח לא צריכים אותנו בשביל ללמד אותם על מין, הכל הם כבר יודעים...

לצערי, המציאות משקפת תמונה אחרת. העולם המיני של מתבגרות ומתבגרים כאוטי היום לא פחות מפעם, והטכנולוגיה לא רק שלא מפחיתה מהבורות והבלבול, אלא אפילו מעצימה אותם.

מעגל, בנים, כיתה ט'. לוקח זמן לשכנע אותם שאני לא שם כדי להאשים אותם, אלא כדי לדבר. לענות לשאלות שהכי מעסיקות אותם. בסופו של דבר הם מתרצים, והשאלה הראשונה מגיעה: "איך אני יכול לדבר מלוכלך עם מישהי בלי שזה יחשב להטרדה מינית?" לוקח לי רגע להבין מה עומד מאחורי השאלה. הכוונה היתה לשאול איך אפשר לדבר מלוכלך (כלומר לקלל ולהשפיל את האישה) תוך כדי משחק מקדים, מבלי שהפרטנרית תיפגע או מבלי שהוא יואשם בהטרדה מינית. "למה שתרצה לדבר מלוכלך עם מישהי בשלב הזה?" אני שואלת. והוא, בלי להסס, עונה לי: "בשביל לגוון!"

הודות לטכנולוגיה המתפתחת, נערות ונערים חשופים היום מגילאים מאוד צעירים לפורנוגרפיה. החשיפה הראשונית קורית בד"כ במקרה, בגילאי 8-9-10, כשמודעת פרסומת לאתר פורנו קופצת באינטרנט, או כשאחים גדולים צופים בפורנו ומזמינים להצטרף. בד"כ חשיפה זו מלווה בתחושות של רתיעה, גועל, חשש, מצוקה. אבל כמו הרבה דברים בחיים, אחרי מספיק זמן מתרגלים, והייצוגים המאיימים הופכים מסקרנים, מבדרים ומגרים. בגילאי 10-11-12 ניתן כבר לראות צריכה אקטיבית של פורנוגרפיה וחיפוש מתמיד אחר סרטים חדשים וקיצוניים יותר. בשונה מהסרטים האירוטים של פעם, הפורנו של היום אלים יותר, משפיל יותר, קיצוני יותר. בשל החשיפה המוקדמת, הוא גם משפיע על תפיסת המיניות של נערות ונערים בגילאים מוקדמים יותר. כשפוגשים את אותם נערים בגיל 14-15, המיניות שהם מדמיינים (או מנסים) מבוססת בעיקרה על דימויים פורנוגרפיים, וטומנת בחובה סכנות הן לבנות והן לבנים.

מעגל, בנות, כיתה י'. קבוצה של נערות חכמות, סקרניות, ביישניות יותר או פחות. עמוק לתוך הסדנה, והשיחה כבר פתוחה יותר וזורמת. מדברות על נורות אדומות בקשר, ועל הפעלת לחץ מצד החבר לקיים יחסי מין. אחת הנערות, מבולבלת, אומרת פתאום "אבל רגע... הוא צריך לגמור. אחרת יכאב לו...". לוקח לי שניה לעכל את הדברים, להבין את המשמעות הסמויה מאחורי המילים בהן השתמשה – את העובדה שמה שטוב עבורו, קודם מבחינתה למה שטוב עבורה.

לצד הדימויים הפורנוגרפיים, העולם המיני של בני נוער ניזון מאינסוף מסרים חברתיים ממקורות שונים: סיפורי ילדים, ייצוגים בתקשורת, שברי משפטים שמוטמעים היטב בתהליך החברות, ולא פחות חשוב, סיפורים של חברות וחברים. בהיעדר שיח נכון על מיניות בריאה, יוצא שעולמם המיני של בני נוער מבוסס על מיתוסים שחוקים ועל בורות גדולה: החל מחוסר היכרות עם הגוף ואברי הרביה, דרך שורה של הנחות שגויות, "אמיתות" מופרכות, ציווים חברתיים שלא ניתן להתנגד אליהם וציפיות שקשה מאוד לממש.

תפקידי המגדר המושרשים היטב בתרבות שלנו מצמצמים את מגוון ההתנהגויות האפשריות לבנים ולבנות, ומובילים לזרות ולכשלים בתקשורת. נוסף על כל אלו, בגיל ההתבגרות הופך הלחץ החברתי לשחקן משמעותי ביותר, והוא מורגש בכלל פעולה של בני ובנות הנוער, בין אם באופן ישיר, משתמע או כציווי חברתי שכבר הופנם. כל אלו הופכים את מרחב ההתנסות המינית למרחב מסוכן, שהופך לא פעם לפוגעני או לכל הפחות למאכזב.

בתוך מרחב הבלבול שבני ובנות הנוער שרויים בו מתרחשות גם חלק גדול מהפגיעות המיניות. מתוך כלל הפניות אל מרכזי הסיוע, ביותר מ-65% תוארו פגיעות שהתרחשו כשהפונה היתה/היה מתחת לגיל 18. עד גיל 12, שיעור הבנות והבנים שנפגעים מינית הוא דומה. ילדים ובני נוער חשופים לפגיעות מיניות מסוגים שונים. הם חווים הטרדות מיניות בדרך לבית הספר, בבית הספר, בחוגים, ובבית. הם נחשפים למעשים מגונים, בין אם היו אלה בני נוער אחרים או מבוגרים. הם צוברים התנסויות מיניות פוגעניות, לעתים מבלי להבין את חומרת המעשה, ולעתים תוך הבנה מוחלטת וניסיון להסתיר. הם מצטלמים, מצלמים ומפיצים תמונות וסרטים בעלי תוכן מיני בכל הכיתה, בכל השכבה, בכל העיר. הם חווים פגיעות מיניות מצד קרובי משפחה, חברים, בני זוג, מדריכים, מורים, מעסיקים. ביותר מדי מקרים, הם בוחרים לשתוק ולנסות להתמודד עם החוויות הללו ללא עזרת חברים, ובטח שללא עזרת המבוגרים. לפעמים הם יודעים שהם זקוקים לעזרה, אבל לא יודעים למי לפנות.

נדמה כי המציאות הזאת היא מעין תפוח אדמה לוהט בעולם המבוגרים. כולם חוששים לגעת בה. ההורים, רובם נבוכים וחסרי כל הכשרה, טוענים כי תפקידו של בית הספר לחנך למיניות בריאה. בתוך בית הספר קיים בעיקר בלבול, שמקורו בשאלות רבות שנותרות ללא מענה מספק: האם בית הספר בכלל צריך לעסוק בתכנים הקשורים במיניות ובאלימות מינית? אם כן, מי אמור לעשות זאת? האם זהו תפקידן של היועצות, של המחנכות/ים או של אחות בית ספר המיתולוגית? ואם כן נבחר לעסוק בנושא - מה יגידו ההורים? ומה תהיה עמדת ההנהלה? והפיקוח? שלא לדבר על השאלה החשובה ביותר - איך ניתן לחנך לנושא שמעולם לא למדנו עליו בעצמנו?? ונוסיף לכל אלו את החששות האישיים של כל אחת ואחד מאיתנו: המבוכה, הבושה, הבלבול, חוויות החיים האישיות, פער הדורות, וכן, גם הדאגה האלמותית "ומה אם נכניס להם רעיונות לראש??". 

כיום החינוך המיני, ובתוכו החינוך למניעת אלימות מינית הוא חלק מתכנית 'כישורי חיים', שהיא באחריות שפ"י (השירות הפסיכולוגי-ייעוצי), ומי שאחראיות ליישומה בבית הספר הן היועצות. למרות שישנו ידע רב בתחום, וכבר קיימת פדגוגיה רלוונטית, קיים פער בין התכנים החינוכיים הקיימים לבין יישומם בשטח. התלמידים במערכת החינוך לא נבחנים על 'כישורי חיים', ובשל כך התחום מועד ל"קיצוצים" לטובת מקצועות שבהם התלמידים כן נבחנים. המצב מסתבך כשבודקים מי מעביר את התכנים בפועל: גם אם ליועצות יש הכשרה כלשהי בנושא (כמעט תמיד ההכשרה אינה יסודית מספיק בתחום של מיניות ופגיעה מינית, להוציא את היועצות שהן מדריכות בתחום), ברוב בתי הספר היועצות לא מצליחות לעבור בעצמן בכל הכיתות, ולכן מעבירות למחנכים מערכים שעליהם להעביר בעצמם בשיעורי חינוך. וכך קורה שנושא רגיש ומורכב (הן למורים והן לתלמידים) מתגלגל בין הידיים, ואם לא נמצא/ת שם מורה שמבינה בנושא או מכיר/ה מספיק בחשיבות של הנושא או מרגיש/ה מספיק בטוח/ה לדבר על הנושא בכיתה - הלכה למעשה לא נעשה תהליך חינוכי משמעותי בתחום.

ברחבי הארץ מתחילות התארגנויות של מורים, הורים ותלמידים הקוראים לשינוי מערכתי ולהכנסה של שיעורים בנושא מגדר ומיניות למערכת החינוך באופן פורמלי ומקצועי. לצערי, כל עוד המדינה לא תיקח אחריות ותחיל חינוך מיני איכותי ומשמעותי במוסדות החינוך שבאחריותה, כזה המכיר בצרכים העכשוויים של בני הנוער ומבוסס על הכשרה ראויה לצוותים, יישאר הדבר בגדר יוזמות של א/נשים פרטיים המכירים בצורך הבהול ומוכנים לקפוץ למים.

מטרת הערוץ הזה היא להעשיר את הידע של מחנכות ומחנכים בכל הקשור לאלימות מינית בכלל, ולאלימות מינית בקרב בני נוער בפרט. נשתדל לתת מידע רלוונטי, עדכני ואמין, תוך חיבור לאירועים אקטואליים ומתן כלים שניתן ליישם במרחב החינוכי.

אנחנו מזמינות/ים אתכן/ם לפנות אל מרכזי הסיוע לייעוץ בנושאי חינוך למניעת אלימות מינית, וכמובן שגם במקרה של חשש או דיווח על פגיעה מינית.

קווי הסיוע שלנו עומדים לרשותכן/ם:

1202 – קו סיוע לנשים ונערות

1203 – קו סיוע לגברים ונערים

.

על מנת לתת מענה רלוונטי, נשמח אם תכתבו לנו בתגובות:
- איך אתן/ם תופסות/ים את ההתמודדות החינוכית בנושא של מיניות ומניעת אלימות מינית? 
- האם החינוך למיניות צריך להתקיים בתוך בית הספר, או שהוא באחריותם הבלעדית של ההורים?
- מי צריכים להיות אלו שמחנכים למיניות בתוך בית הספר?
- באילו נושאים אתן/ם הכי זקוקות/ים לידע נוסף? אילו כלים חינוכיים חסרים לכן/ם?

כתבה: דפנה איזנרייך, רכזת חינוך והסברה, מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א