אילנה דיין אומרת תודה למורה שלה

כמעט לכולנו היה מורה שהשפיע/ה עמוקות על חיינו, כזה או כזו שנחרטו בליבנו ובמחשבותינו. מתי יצא לנו להגיד להם תודה?

אשר בלבן היה מורה כזה למאות תלמידים ותלמידות. הוא החל ללמד בגיל 16, בגימנסיה "תרבות" בפולין, המשיך ללמד במחנות המעפילים בקפריסין כאשר ניסה לעלות לישראל. בהמשך לימד מתמטיקה בבית הספר "שבח מופת", ייסד את עירוני ט' וניהל אותו, ריכז את מגמת המתמטיקה בבית הספר "אוהל שם" והיה אחראי להקמת מגמת 5 יח"ל למתמטיקה בבית הספר "תלמה ילין". ואכן, על פועלו זכה בלבן בפרס "מורה לחיים" של משרד החינוך. 

על פועלו של בלבן יצר בנו, נחצ'ה, סרט מרגש, ובו תלמידים רבים מספרים ומודים למורה המיוחד.

נגזרת של טנגס אלפא - סרט על חייו של אשר בלבן

בלבן נפטר בשנת 2012 ולהלוויתו הגיעו רבים מתלמידיו על מנת לחלוק לו כבוד אחרון. בין הדוברים והדוברות בהלוויתו, ספדה לו גם תלמידתו אילנה דיין, שאמרה את הדברים הבאים:

"זה הזיכרון הכי חזק שיש לי מימי בית הספר, מכל שתיים עשרה השנים מכיתה א' עד י"ב:

אשר בלבן עומד לצד הלוח בעיניים צוחקות, מציג לפנינו משוואה ארוכה ומסובכת ואומר: 'נו, חבר'ה, זה הרי כל כך פשוט, אין כאן אחד ביניכם שלא מסוגל לפתור את זה'. ובפעם שבה אני מעזה להצביע ולנסות לפתור, אני רק מתחילה את השלב הראשון, אולי מצמצת מספרים, אולי תולשת מספר בודד ומעבירה אותו מאגף לאגף, האמת היא שאני לא לגמרי יודעת לאן הולכים מכאן, אבל אז בלבן כבר לגמרי איתי, הפנים שלו זורחות, והוא אומר: 'ברור שככה עושים את זה, מיידלע, את לגמרי בכיוון הנכון, עכשיו רק תחלצי את השורש הריבועי בצד שמאל, ומשם כבר הכל יקרה מעצמו'.

ועוד רגע אחד, הוא כבר לידי, ובשלב הקריטי באמת, ממש רגע לפני שהפתרון מפציע, הוא עושה את מה שרק הוא ידע לעשות: זה היה 'שלב התפיסה בשורש כף היד'. אין תלמיד אחד של בלבן שלא זוכר את הלפיתה הזאת שלו, כאן, חזק חזק, ואת העיניים הטובות, הצוחקות שלו, שמביטות לי עמוק לתוך העיניים, ואיכשהו זה תמיד היה הרגע שבו הכל נהיה ברור וצלול, והפתרון מגיע מאי-שם, והמילים יוצאות לי מתוך הפה, כאילו לפיתת היד שלו שואבת אותן משם: אם A שווה ל 2B, ואת השורש הריבועי כבר פתרנו, צריך עכשיו רק להעביר את ה X לצד שמאל. הנה הכל פתור. ואז הוא מרפה, ומסתכל עלי, ותמיד אומר אותו דבר: 'מיידלע, זה הרי קלי קלות בשבילך, אין קל מזה'.

ופתאום אני מבינה שכל חיזוק חיובי וכל מחמאה וכל ביקורת טובה שקיבלתי מאז, לא עשו לי את מה שעשה לי המשפט ההוא, רגע אחרי שבלבן מרפה את ידו, ונסוג בחזרה ללוח, לתרגיל הבא.

ואולי זה הרבה יותר עמוק מזה: כי המשפט ההוא, במידה רבה, סלל את הדרך, לכל פסגה שכבשנו אחר כך, לכל הצלחה, ולכל חיזוק חיובי.
כי מי ששומע מהמורה שלו בכיתה י"א שהוא יכול, שהוא יודע, ששום דבר לא יעצור אותו, מקבל מן המורה הזה הרבה יותר מאלגוריתמים.
וזה מה שקיבלתי מבלבן, זה מה שכולנו קיבלנו ממנו: את הדלק שיסיע אותנו רחוק ויעיף אותנו גבוה, את הידיעה שיש לנו את כוח השכל ואת תבונת הלב, את ההכרה שאם המורה שלנו ככה מאמין בנו, אין סיבה שלא נאמין בעצמנו.

וכשצילצל אלי אחרי שידור שאהב, כאילו המשפט ההוא שלו חזר אלי מפעם; וכשאני עשיתי משדר על מערכת החינוך, לא היה לי ספק לרגע מי המורה שארצה לראיין. אשר בלבן היה עבורי מורה לחיים הרבה לפני שמשרד החינוך נתן לו את התואר הרשמי. וגם הרבה אחרי כן.

 אשר בלבן עם תלמידיו במחנה המעפילים בקפריסין באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

ומתחת לכל זה זרם עוד משהו, עמוק וחזק, שאיש לא דיבר עליו אף פעם:
ידענו על אסונו של בלבן. הוא היה, לפחות אז, האב השכול היחיד בין מורי בית הספר. ידענו על הבן שנהרג, ולא שאלנו שום דבר. אולי לא רצינו לקלקל את החיוך הזה בעיניים שלו, בכל פעם שנכנס לכיתה. אולי בלי מילים הבנו שאנחנו, והמשוואה שעל הלוח, אנחנו והציונים שנביא לו בבחינת הבגרות במתמטיקה, אנחנו עבורו החיים שאחרי.

לא שאלנו, אבל משהו מזה כן עבר. ועברו גם, בין הגרפים והזוויות הישרות, כל הדברים שהוא האמין בהם. והוא האמין במדינה הזאת, והאמין שיהיה כאן טוב, והוא אהב את המולדת ולמעלה מ 60 שנה הוא עבד בשירותה, אבל הוא בעיקר האמין בנו. וכל מי שלמד אצלו יודע את זה, כי זה נשאר אצלנו בלב. זה נשאר אצלי, עמוק בנשמה, גם עשרים ושלוש שנה אחרי. וזה יישאר והוא יישאר, תמיד."

אילנה דיין מספידה את אשר בלבן