הכיתות בישראל יקטנו משמעותית, אבל לא בדרך שעליה חשבת...

בלי לבנות כיתות חדשות, בלי להעלות את בית הספר לרשת ובלי לייבא מורים מחו"ל. מסתבר שבשביל להקטין את הכיתה פשוט צריך לחשוב מחוץ לקופסא.

אחת הטענות השכיחות כשעוסקים בנושא החינוך היא כלפי הצפיפות הבלתי אפשרית של הכיתות. תוכניות רבות נכתבו בתחום ונזנחו בשל העלות הגבוהה שלהן והזמן הרב הדרוש ליישומן. כעת תוכנית חדשה, המיושמת כבר במדינות שונות בעולם, עומדת לטרוף את הקלפים ולתת את המענה הדרוש בדרך פשוטה בהרבה. איך עושים את זה? בשביל זה צריך להבין קודם את הבעיה ואת מה שקורה בעולם:

הפיתרון לבעיות החינוך הוא המורות והמורים:
אחת המדינות שעשו רפורמה חינוכית גדולה ומעניינת ביותר, היא יפן. טרם הרפורמה יחס המורים-תלמידים ביפן עמד על ממוצע של 32.5 תלמידים בכיתה (יסודי + חטיבה), מספר גבוה משמעותית אפילו ממספר התלמידים בכיתה ממוצעת בישראל (28.4, נכון לשנות 2012). המפתח לשינוי המצב ביפן היה באופן לא מפתיע השקעה במורות ובמורים, מה שהביא לעלייה בביקוש למקצוע ההוראה, כניסה של יותר ויותר נשים מוכשרות וגברים מוכשרים למקצוע ועלייה ביוקרת המקצוע, שהפך למקצוע הציבורי הנחשב ביותר.

בין המרכיבים המשמעותיים בהכשרת המורה ביפן ניתן למצוא התנסות, הדרכה וליווי מקצועי, מהם נהנים המועמדים להוראה. מורות ומורים בתחילת דרכם המקצועית זוכים לתכנית הדרכה מיוחדת, על פיה על המורה להשתתף בתכנית הכשרה בית ספרית באמצעות מורה מאמן/ת. תפקיד המורה המאמן/ת הוא תפקיד מרכזי שמטרתו לחבר בין התיאוריה לבין השטח, ללוות ולתת למורה החדש/ה ידע ותובנות שיוכלו לסייע בפיתוח פרקטיקות של הוראה איכותית

מחקרים רבים הוכיחו פעם אחר פעם שהחלק המשמעותי ביותר בהכשרה להוראה הוא התנסות מעשית, כלומר – הוראה בפועל. הבעיה היא שבמרבית תוכנית ההכשרה הקיימות מרכיב זה מהווה רק חלק קטן מההכשרה עצמה. למרות שברור לכולנו שלב ההוראה הוא העבודה בכיתה, תוכניות הכשרה רבות עדיין מדגישות את המרכיב התיאורטי ושולחות את המורה החדש/ה לכיתה עם הרבה מאוד מידע, אך בלי הפרקטיקות הדרושות להוראה אפקטיבית, מצב בו כולם מפסידים. מתוך הבעיה הגדולה הזו החל לצמוח פיתרון פשוט ויעיל להפליא...

הופכים את ההכשרה – מחברים את האקדמיה לשדה:
על מנת לפתור על המצב האבסורדי, הוחלט לנסות לבחון את הדברים מכיוון הפוך: אם ההתנסות היא המרכיב המשמעותי, מדוע לא לבנות את כל ההכשרה סביבה?
בשביל לעשות זאת נבנו בעולם תוכניות מיוחדות המחברות בין האקדמיה לשדה ומעבירות את מרבית ההכשרה לבתי הספר. במקום ללמוד את התיאוריות באקדמיה ולהגיע לכיתה עם ידע תיאורתי בלבד, לומדים את התיאוריות על בסיס ההתנסות בבית הספר ומנתחים את מה שקרה בכיתה בדיעבד על מנת ללמוד ולהשתפר. תוכניות אלה זכו לשם teacher residency programs והן קיימות בארה"ב, אנגליה, אוסטרליה, שוודיה, נורבגיה והחל מהשנה שעברה – גם בישראל!

כבר היום פועלות בישראל מגוון תוכניות הסבה יעודיות ממוקדות בית ספר. במסגרת תוכניות אלה לומדים המוסבים להוראה כיצד להיות ממוקדים בלמידת התלמידים, להתאים את שיטות ההוראה לצרכיהם, הם צופים במורות ומורים מעולים בפועל ומקבלים פידבקים ממורים שצופים בהם. בדומה ליפן, בה תפקיד מרכזי במהלך הוא תפקיד המורה המאמן/ת, גם בתוכניות בישראל ניתן דגש משמעותי לתפקיד זה. מורות ומורים חדשים נהנים מליווי מקצועי וחניכה אישית אשר מכינה אותם טוב יותר לעבודתם ומאפשרת להם התפתחות מקצועית ולמידה מבעלי/ות ניסיון. נכון להיום כ27% מהמורות והמורים בתוכניות הסבה להוראת מתמטיקה כבר לומדים בתוכנית מסוג זה, אשר משכו אליהן מנכ"לי חברות ענק, הייטקיסטים/ות ומהנדסים מחברות מובילות. בשנים הקרובות צפויות להיפתח תוכניות נוספות שימשיכו את המגמה החיובית.

כיתה אחת, שתי מורות

התוצאה – תהליך הכשרה מקצועי ואפקטיבי. לא רק זה, אלא שמחקר שערכה אוניברסיטת הרווארד על תוכניות מהסוג הזה מצא כי 80% מבוגרות ובוגרי התוכניות ממשיכים במקצוע ההוראה במשך שנים. בישראל נרשמו נתונים גבוהים אף יותר כאשר בתוכנית "חותם" היוקרתית כ90% מהבוגרות והבוגרים ב5 השנים האחרונות ממשיכים ללמד. אבל זה לא הכל. מסתבר שהתהליך הזה יכול גם לפתור את בעיית גודל הכיתות...

למה בכלל צריך להקטין את הכיתות?
האמת היא שמה שבאמת חשוב לנו הוא לא גודל הכיתה. כיתה עם 20 תלמידים, שאין בה יחס אישי ושלא שרואים בה את ילדנו לא תביא לנו נחת. כשמדברים על גודל כיתה אנחנו בעצם מדברים על יחס לכל תלמיד/ה, על היכרות אישית, על עזרה, תמיכה, הבנה ויכולת לתת מענה אישי לצרכים. כשאנחנו מדברים על גודל כיתה, אנחנו בעצם מדברים על יחס מורה-תלמיד, ולרוב כאשר היחס הזה נמוך (כלומר הרבה תלמידים על כל מורה), קשה מאוד לתת את אותו מענה אישי.

אז איך מקטינים את הכיתה? פשוט – מכניסים עוד מורה.

אם תוכניות ההכשרה מעבירות את כובד המשקל לבית הספר, הרי שנכנס למערכת כוח אדם נוסף, מה שמאפשר להכניס לכל כיתה לא מורה אחד/ת, אלא שניים – מורה ותיק/ה ומורה חדש/ה. באמצעות העבודה המשותפת לאורך זמן זוכים המורים החדשים להתנסות מעשית, למשוב ומודליג של מורה בעל/ת ניסיון, ואילו המורה הותיק/ה זוכה לסיוע המאפשר פיצול כיתה לפי רמות לימוד, מתן מענה נקודתי לתלמידים מתקשים או מצטיינים הזקוקים למשימות מותאמות או הוראה בסגנונות שונים המתאימים לצרכי התלמידים.

עד כה כאמור הכשרה מהסוג הזה הייתה שמורה לתוכניות הסבה יוקרתיות ויעודיות, אך כעת מפרסם משרד החינוך את יוזמת "אקדמיה-כיתה" אשר תפעל בפריסה רחבה בכל רחבי הארץ ותאפשר התנסות מעשית רחבה מחד והגדלת היחס מורה-תלמיד מאידך:

מסתבר שגם הדרך להקטנת הכיתות עוברת דרך המורות והמורים ושהשקעה באיכות ההוראה ובהכשרה איכותית למורות ומורים לעתיד, כזו שתימשך גם לאחר כניסתם/ן לתפקיד באמצעות ליווי  ותמיכה מקצועיים, מסייעת גם במעגלים חינוכיים נוספים. הרחבת התוכניות הקיימות ויישום של תוכניות דומות יכולות להיות נקודת מפנה לא רק בתחום ההכשרה להוראה, אלא גם בכיתות הלימוד, יחס מורה-תלמיד ובחינוך בישראל בכלל.