להכניס את סוקרטס לכיתה

העת הזאת

אלה ימים לא פשוטים. השינויים במצב החברתי והבטחוני מביאים עמם תחושה כללית של פחד וחוסר ביטחון, ורבים האנשים שחוששים לעשות את אחת הפעולות הטריוויאליות במדינה מתוקנת – ללכת ברחוב. זוהי אמנם בעיה קשה ולא נעימה, אך בעיני היא משנית לבעיה מטרידה וארוכת טווח הרבה יותר – השינוי בשיח. מספיק שיטוט וירטואלי קצר במרחבי הרשתות החברתיות, כדי להיווכח שמשהו השתנה ביכולת של אנשים בוגרים לדבר אחד עם השני. הדבר ניכר במיוחד על רקע אירועי התקופה האחרונה.

כשאני מדבר על שיח ברשתות החברתיות, אין כוונתי לכל אותם פוסטים רווי קללות, נאצות וביטויי שנאה אחרים – מבחינתי זהו כלל לא שיח, ועל כן אינני מתייחס לכך. כוונתי היא לאותן הזדמנויות שבהן אנשים מדברים או מתכתבים על נושאים רגישים ומעוררי מחלוקת, אך עושים זאת במסגרת שיח שהוא שיח-לכאורה. הם לא באמת מצליחים – או רוצים – לשוחח.

אפשר לומר, באופן כללי, שהשיח בעת הזאת עובר תהליך משמעותי של יישור והשטחה. זהו תהליך מסוכן בטווח הארוך, שעלול להביא להפסקה מוחלטת של השיח בין אנשים שונים, בין קצוות שונים. הסכנה נובעת מכך שבהיעדר שיח הכל קופא; חברה ללא שיח היא חברה שעומדת במקום, ולפיכך זוהי חברה שמונעת מעצמה מציאה ואימוץ של פתרונות. תהליך ההשטחה הזה מתרחש בשני מובנים – מובן של "איך" ומובן של "מה":

א. במובן ה"איך", או ה"דרך", אנו רואים השטחה של מבנה, של צורה: אנשים מדברים מבלי להקשיב אחד לשני, ללא קוהרנטיות לוגית וללא נכונות לשנות את דעתם. הצהרות ניתכות מצד לצד, טיעונים לא רלוונטיים נזרקים באוויר... שיח של חירשים.

ב. במובן ה"מה" אנו רואים השטחה של תוכן: ישנם יותר ויותר נושאים שהעיסוק בהם משתק. ישנן דעות מסוימות שאין להן עוד מקום בשיח. האומר אותן מיד מושם ללעג (במקרה הטוב) או מסומן כמטרה (במקרה הפחות טוב).

כוס של רעל

2400 שנים חלפו מאז שתה הפילוסוף היווני סוקרטס את כוס הרעל שהביאה למותו. הוא הוצא להורג אחרי שאנשי אתונה מאסו בשאלות הטורדניות והמאתגרות שהציג בפניהם בכל הזדמנות. אמנות הדיון של סוקרטס היתה מביאה את בני-שיחו האומללים לעימות עם הגיונם הפנימי ומאלצת אותם לבסוף לסגת מקביעתם ואמונתם באשר לנושא הנדון. נראה כי רבים מהם סברו שיש בשאלותיו של סוקרטס משהו מסוכן – ביכולת שלהן לערער על קביעות שנדמו להם כבלתי ניתנות לערעור; בכוחן לחתור תחת האמת המוכרת; ובנטייתן המופלאה להותיר את האתונאים נאלמים ונלעגים בכיכרות העיר ובשווקים. לא פלא שהם הגישו לו את כוס הרעל.

אך סוקרטס, שמזה מאות שנים נחשב לאחד מענקי הפילוסופיה המערבית, לא שאל שאלות כדי להטריד או להלעיג. כוונתו הייתה לבער את ה"חוכמה-לכאורה" ולנטוע בבני שיחו את הידיעה על אי-ידיעתם; להביאם לנטוש את מה שחשבו לידיעה וודאית, ובמקום זאת להותירם עם שאלות נוספות ועם הבנה טובה יותר של הבעיה. נשמע כמו משהו שיכול להועיל לשיח בחברה שלנו, לא? אירוני הדבר שדווקא תושבי אתונה בחרו להציב גבול ברור למחשבה, והרגו את סוקרטס. ואולי זוהי נורת אזהרה עבורנו – אם זה קרה בערש הדמוקרטיה, מה מבטיח שזה לא יקרה גם בדמוקרטיה צעירה שנאבקת על אופייה החברתי?

לעצב את השיח בכיתה

חשבו על מורה שרוצה להיכנס מחר בבוקר לכיתתו ולדון עם תלמידיו בנושא מעורר מחלוקת כלשהו. האם הוא ירגיש בטוח לעשות זאת? האם החברה, או מערכת החינוך, תתמוכנה בו? סוקרטס האמין שאין תחום שהפילוסופיה לא יכולה לעסוק בו, לחקור אותו, לשאול אודותיו שאלות. אם אנו רוצים שהכלל הזה יחול גם על השיח בחברה שלנו, עלינו ליישמו במערכת החינוך. אנחנו לא רוצים כוסות של רעל בבתי הספר. צמצום הדיבור, מחיקת השאלות – כמוהם כהגבלת הסקרנות, החיפוש והמחשבה העצמאית. אסור לאף איש חינוך לעולל זאת לתלמידיו. הדבר בולט במיוחד על רקע העיסוק האינטנסיבי הנוכחי של מערכת החינוך ב"למידה משמעותית" והמיומנויות שמבקשים להקנות דרכה לתלמידים (שינון והסכמה עיוורת אינם, כידוע, חלק ממיומנויות אלה). על המערכת החינוכית ליצור אווירה שמאפשרת לתלמידים לחקור, לתהות ולנסות לערער על הקביעות שנדמות כמוצקות ביותר.

עד כאן עסקנו בהיבט ה"מה" - כעת אנו מגיעים להיבט ה"איך". נניח שהמורה שלנו החליט, בסופו של דבר, להביא את אותו נושא רגיש, לדיון בכיתה. הדיון המתפתח בכיתה סביב נושא כזה, יכול בקלות לקבל אופי "וכחני", שבו הדוברים מתייחסים בביטול אחד לדבריו של השני ומתעקשים בעיקר להביע את דעותיהם בניסיון לשכנע אחרים בצדקת הדברים. דיון של "טוקבקים". לא פעם, הדובר בדיון כזה "כבול" לדעות הנטועות בו עמוק, אך אין הוא מסוגל לנמקן, וגרוע מכך – אין הוא מעוניין לשנותן. רצונו להצהיר על עמדתו גובר על יכולתו לערוב לאותה עמדה. הדברים הנאמרים עלולים להיות מבולבלים, בעלי קשרים לוגיים חלקיים, לא משכנעים ומבוססים על מבני מחשבה שגויים. דיון כזה הינו חסר משמעות ואינו יכול להוביל לתוצר משמעותי, כגון שיפוט מהימן של העמדה הראשונית שהוצגה בפתחו. לפיכך, עלינו לגרום לדוברים – התלמידים שלנו – "להפעיל את הראש" (ולא את "הבטן") בטרם הם אומרים דבר מה. גם בעניין זה אנחנו יכולים לקבל השראה מהפילוסופיה, על הכלים הייחודיים שהיא מציעה לנו. הפילוסופיה, ובייחוד הפילוסופיה הסוקרטית, יכולה לעצב את המתודה לביצוע השיח – בכיתה ובחברה בכלל.

לכל תשובה יש שאלה

בשנים האחרונות מפעילה רשת אורט תכנית להקניית מיומנויות חשיבה ולמידה, באמצעות סדנאות שבועיות של חקירה פילוסופית. הסדנאות הללו מתנהלות על פי עקרונות השאולים מהפילוסופיה הסוקרטית. כמו אצל סוקרטס, כך גם בתכנית הלימודים – "לכל תשובה יש שאלה" שמה – השאלות הן התשובות. תשובות מוחלטות המבוססות על סמכות, תשובות סתומות או לא מנומקות – הן תשובות שאינן מתקבלות, והתלמידים נדרשים לחשוב בעצמם כדי להגיע לפתרון. וכמו בפילוסופיה הסוקרטית, התכנית מתירה לתלמידים ולמורה לחקור כל נושא, אך בה בעת מתווה דרך מוגדרת לביצוע חקירה זו.

החקירה הפילוסופית בכיתה מתקיימת במעגל של עד 20 תלמידים (חצי כיתה), כאשר כולם רואים אחד את השני לכל אורך הדיון. מתחילים בדרך כלל בשאלה כלשהי, אשר גורמת לתלמידים – וגם למורה – לחשוב. למשל, "האם אושר הוא העדר סבל?" או "האם יש לנו חופש בחירה?" או אף שאלות אקטואליות יותר. התלמידים חושבים ומנסחים תשובות, שבעצמן מעוררות שאלות נוספות. המורה, למעשה, נכנס לנעליו של סוקרטס. הוא נוטש את התפקיד הרגיל של המורה ה"יודע כול", המרצה בפני התלמידים ומקנה להם ידע. במקום זאת, הוא יוצר בכיתה שיח המתקיים בין שווים ומניע תהליך של "חשיבה מיילדת", שבו כל אחד מהמשתתפים הוא מקור ידע פוטנציאלי. אך אף על פי שהידע מגיע מהתלמידים עצמם, זהו אינו דיון במובן המקובל, "דיון פתוח", שבו לכל אחד מותר לומר את דעתו – כמו למשל דיונים המתקיימים בכיתה במסגרת שיעורי חינוך או חברה. מגוון דעותיהם של המורה ושל התלמידים אינו העיקר כאן, אלא דווקא הבחינה המדוקדקת של רעיון אחד, שבו מתמקדים. חשיבה פילוסופית משמעה להתבונן מקרוב ברעיונות הנהגים ולבחון אותם בעין ביקורתית. לא מדובר בחילופי דעות או בבדיקת ידע שנרכש, אלא ביצירת תהליך חשיבה, בבחינת החסרונות והמגבלות של הדברים הנאמרים ובפיתוח מודע ומדויק של רעיונות. בהתאם לזאת, הדיון בכיתה מתקיים על פי כללים מסוימים, והתלמידים משתמשים במהלכו בכמה כלים חשובים: העמקה בטיעון באמצעות הנמקה וניתוח, זיהוי בעיות בטיעון באמצעות שאלות והתנגדויות, ביאור טענות על ידי זיהוי מושגים או יצירתם, ועוד. מלבד היישום של הכלים החשובים הללו בכיתה, התלמידים לומדים ומתרגלים אותם גם באתר האינטרנט של התכנית.

בדומה לדיון הסוקרטי, התהליך המתקיים בכיתות מערער תפיסות, מוסכמות ואמונות יסוד אצל התלמידים, ודוחף אותם לאמץ אמונות בעלות יסודות מוצקים יותר. זוהי נקודה חשובה, שאל לנו כאנשי חינוך להירתע ממנה! המשתתפים מתבקשים להיפרד מרעיונותיהם ו"להקריב" את אמונותיהם למען רעיון טוב יותר.

לא פחות חשוב מכל אלו – ההתייחסות אל האחר בדיון, המערער על רעיון של חברו, אינה כאל אויב אלא כאל שותף לחיפוש אחר פתרון טוב יותר. כאשר משתתף חושף את טיעונו, הקבוצה כולה בוחנת את מגבלות הטיעון לטובת בנייה משותפת של טיעונים טובים ומבוססים יותר: האם הטענה מנומקת? האם הטיעון כולו נהיר לכולם? האם הוא רלוונטי לשאלה שעליה הוא עונה? האם הוא נקי מסתירות לוגיות? כל אחד בוחן את רעיונותיו, ללא חשש וללא "הגנות עצמיות",  ובמקביל מושפע מעמדות שונות ומנקודות מבט אחרות – כשמרכז הדיון הוא הרעיון, ולא האדם המציג את הרעיון.

פילוסופיה בחינוך

המפתח לפתרון הבעיה ארוכת הטווח של התערערות השיח בחברה טמון, איך לא, בחינוך. הכנסת הדיון הסוקרטי לכיתות ואימוץ המתודה של חקירה פילוסופית, מאפשרים ליצור שיח רציונלי, ממוקד ורלוונטי, ולא פחות חשוב – צנוע וקשוב. השיח המתקיים בין תלמיד למורה ובין תלמיד לתלמיד בתוך בית הספר, מוצא במהרה את דרכו אל הרשת החברתית – הן הווירטואלית והן האמיתית.

תכנית הלימודים "לכל תשובה יש שאלה", אשר פותחה במרכז למחקר ופיתוח של רשת "אורט", יושמה עד היום בקרב כ-4,000 תלמידים מבתי ספר שונים ברחבי הארץ – וממשיכה לפעול גם השנה. כך, לאט לאט, מתהווה גרעין של אנשים חושבים – אנשים שאינם מסתפקים במסך של דמגוגיה, ששואלים, חוקרים ומחפשים בעצמם פתרונות. אנשים שיודעים לשוחח אחד עם השני, באמת.

אתם מוזמנים להיכנס לאתר האינטרנט של התכנית ולהשתמש בתכנים המוצעים בו לשימוש חופשי: philosophy.ort.org.il