ישראל במלחמה
השלום, העוני והגזענות – כבר שלושה דורות אנחנו מסתובבים סביב הנושאים הללו כמו עכברים על גלגל. בכל פעם מופיע מנהיג נחוש קומה שמבשר שהנה הוא מביא את התשובה. אנחנו נוהים אחרי אותו מנהיג, והוא בתורו מכזיב. פרויקטים ותכניות, חוקים ומאמרים, הפגנות ומסיבות עיתונאים, אינספור משאבים מושלכים לעבר הנושאים הללו, אך העגלה עוברת והמציאות במקומה נשארת.
הסיבה לתקיעות היא שיש בעיות שהן כל כך גדולות, עד שנדמה לנו שאין סיכוי לפתור אותן. אז אנחנו אורזים אותן ביחד וקוראים להן 'המצב'. עם המצב אנחנו מנהלים יחסי אהבה שנאה, מקללים ומחבקים. רגל פה, רגל שם, צועקים, מבקרים ומקטרים, כמו תנים שמייללים אל הירח ומתפלאים שהוא לא משיב. די כבר, הגיע הזמן להודות, הבעיות הללו גדולות עלינו והמחלוקות בינינו הופכות אותנו חלשים מדי מולן.
במשך שנים רבות מדי, התרכזנו רק בנושאים הגדולים מדי, עליהם הלכנו לקלפי ושם בחרנו מנהיגים שדיברו גבוהה ונצורה ואז פסעו לענייניהם. בעידודם טאטאנו אל מתחת לשטיח את כל השאר. כך הזנחנו את התשתיות של חיינו. אל תטעו, זהו מאמר אופטימי שנושא עמו מסר של תקווה. המסר הוא, בואו נבחר ביחד לטפל בבעיות מדרג שני, כאלו שכן נוכל לפתור ומשם אולי נוכל להגיע מוכנים יותר אל הבעיות הגדולות.
כדאי לשים לב לניצנים של תנופה. קחו לדוגמא את 'ישראל מתייבשת' והכותרות בעיתון על הקו האדום של הכנרת. זוכרים את זה? איך זה שמשבר המים נפתר? הרי משה לא היכה בסלע והתפילה לגשם לא נענתה. רובנו בכלל לא יודעים שזו ההתפלה שהצילה אותנו. המדע המתקדם, הטכנולוגיה החדשנית והניהול המקצועני שהובילו להקמת מתקני התפלה. אנחנו מתפילים מים בהיקף שהעולם לא ידע כדוגמתו, היקף התפלה שמאפשר לנו גם לתרום מים לשכנינו.
באותה שיטה נפרשים היום כבישים ורכבות. הם אמורים להקל על מי שגרים במרכז הארץ להגיע לעבודה ולחזור הביתה, אבל הם גם תנאי הכרחי לחיבור הפריפריה. בדומה לכך נבנית גם תעשיית גז טבעי שנותנת לנו היום עצמאות אנרגטית וסביבה נקייה יותר, אבל היא גם בונה גשרים למדינות האזור ומעניקה לדור הבא משאבים כספיים חדשים. כאשר הממשלה נחושה להשקיע ולשלב ידיים עם מגזר פרטי, בכל זאת יש דברים שזזים פה.
לדעתי, גם המהלך להכפלת בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ומדעים נמצא בשורה הזו. הוא מעלה יותר תלמידים על נתיב של סיכוי ומאפשר להם לפרוץ דרך לעתיד טוב יותר. ככל שלישראל יהיה הון אנושי מוכשר יותר, כך יש סיכוי טוב יותר לשמר את היתרון היחסי שלנו במצוינות במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה. לא זו בלבד, במשך שנים ייעדנו את המרכז למצוינות ואת הפריפריה רק לזכאות לבגרות. עכשיו אם נפעל נכון, זה יכול להשתנות ולסמן את המצוינות כמטרה גם של תלמידי הפריפריה.
שמעו למשל את סיפורו של מנהל בית ספר בלוד שפתח לפני שנתיים מגמת חמש יחידות במתמטיקה. עד אז, הוא לא חשב שהתלמידים צריכים בכלל ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה זו ולא האמין שהם יכולים להצליח בכך. כמו כולם, הוא התרכז בהעלאת אחוזי הבגרות. לפתע, בזכות מורים מעולים, הסתבר שהתלמידים מצליחים בחמש יחידות לימוד במתמטיקה. הוא מספר שהם באים אליו ודורשים גם חמש יחידות לימוד באנגלית ושלראשונה - נציגי יחידות העלית הטכנולוגית של הצבא יבואו לדבר גם עם התלמידים מבית ספרו.
כשהסכר נפרץ, ההצלחה מדבקת. אך איך עושים זאת? השיטה שאני מציע, היא לפרק את הבעיות הגדולות לבעיות שניתן לפתור, למדרגות שהרגליים שלנו יכולות לטפס עליהן, צעד צעד.
כשמפרקים את הבעיות שלנו, מגלים במהרה שחלק ניכר מהן יכולות להיפתר בעזרת חינוך. כפי שאותו מנהל בית ספר בלוד מקדם את תלמידיו למצוינות וכך מצמצם את הפערים בין הפריפריה למרכז, מורים ומנהלים רבים בכל רחבי הארץ סוללים לתלמידיהם "כבישים" שיובילו אותם למצוינות והצלחה. בעזרת ההוראה האיכותית שלהם, הממוקדת בצורכי התלמיד, הם מקרבים בכל יום את הפריפריה למרכז, מצמצמים עוד ועוד את הפערים. הם גורמים לתלמידים להאמין שהם יכולים ואז מלווים אותם כל הדרך אל ההצלחה. מורים ומנהלים אלו הם מי שיובילו אותנו לפתרון בעיות הדרג השני, ולבסוף יביאו אותנו למוכנות להתמודדות עם הבעיות הגדולות היוצרות את "המצב".
אל העשייה החינוכית הזאת, המתקיימת בשטח על ידי מורים ומנהלים מנוסים, מצטרפים בימים אלו אלפי אנשים שבחרו להיות מורים כקריירה שניה. אנשי החינוך החדשים והמנוסים גם יחד השכילו להניח את הציניות והמחלוקות בצד, להפשיל שרוולים ולעסוק בעשיה חינוכית. אני מאמין כי יחד, בשיתוף פעולה של כולנו תוך מחשבה תחילה, מנהיגות נחושה, הירתמות רחבה והתמדה בעשייה – נצליח להזיז הרים גדולים.
