להקשיב לשטח
"הגד לחברים שלך בירושלים", אמר לי מנהל בית ספר נערץ כשדיברנו על התכנית הלאומית לחמש יחידות במתמטיקה, "שמי שקובע מה ואיך ללמד זה המורים שלי ואני, ולא משרד החינוך". לרגע חשבתי שהוא פיתח אגו מרדני, אז נעמדתי על בהונותיי. אבל עד מהרה הבנתי שמדובר במצוקה אמיתית ובקול מקצועי שחשוב להקשיב אליו וחיוני להבין מה בדיוק עומד מאחוריו.
"שמתם אותי במצב שבו אני צריך להסביר לכולם למה מתמטיקה זה הכי חשוב", הוא אמר. "מה אני יכול לענות לתלמידה שמצטיינת במוסיקה? מה עלי להגיד למורה לאזרחות? איך אני אמור להתייחס לרכז החינוך החברתי? כולם מרגישים עכשיו שהממשלה סבורה שהם פחות חשובים". ניסיתי להשיב, אבל הוא לא התעניין במה שיש לי להגיד והציע שנלך לדבר עם מנהל בית הספר הסמוך.
בדרך כלל הם מתחרים זה בזה על התלמידים הטובים ועל המוניטין בעיר, אבל אין כמו דילמה מקצועית כדי לעורר שיחה. המנהל השני הקשיב, פניו נכמרו כששמע את תגובת עמיתו ואז פצח בנאום חוצב להבות. "אצלי אין סתירה בין הדברים", הוא אמר. "אצלי, המצוינות היא ערך. כשתלמידים מגיעים לבית הספר הם צריכים לבחור בין מסלול רגיל למסלול מצוינות".
"מצוינות זו חריצות, זה להשקיע, לתרגל, להתאמן ולהתמיד", הוא הסביר. "בכל תחום: במתמטיקה, בספורט, במדעים, במוסיקה, צריך לבנות ידע ומיומנות במאמץ ובנחישות ולהתמודד עם קשיים. התלמידים המצוינים נדרשים ללמוד יותר שעות בבית הספר ולהשקיע הרבה מאוד בבית. הבחירה שלי כמנהל היא לא בין מתמטיקה לערכים, אלא בין מצוינות לחובבנות".
השיחה ביניהם קלחה והרקיעה שחקים. הם דיברו על כך שהאופי הישראלי סובל מפיצול אישיות חריף. אנחנו מעריצים הצטיינות והצלחה ומוכנים להילחם על מה שאנחנו מאמינים בו, אבל בעת ובעונה אחת מחפפים, מאלתרים, מחפשים אקזיט מהיר, קיצורי דרך והברקות של רגע, בין תרבות המרתונים לאופנת ההקתונים.
אחר כך, הם שוחחו על תלמידי חמש היחידות במתמטיקה. "יש אצלי קבוצה שמשלבת עם המתמטיקה, חמש יחידות במוסיקה", אמר אחד בגאווה. "אני לא יודע איך הם מוצאים לזה זמן, אבל אצלי יש כמה שמצליחים גם להיות מדריכים בתנועת הנוער", אמר השני. "הם מתכננים את השבוע שלהם ברמה של דקות, וגם זו מיומנות חשובה מאוד לחיים", הם הסכימו.
ניסיתי להכניס מילה, ומיד התחרטתי. שאלתי האם הם לא רואים גם חשיבות במענה על צרכי המשק, בשל המחסור במהנדסים, שגורם לכך שאומת הסטארטאפ בסיכון. שניהם כאחד התרעמו ואמרו: "אנחנו לא מלמדים עם לוגו של חברה מסחרית על המצח ולא תופסים את תפקידנו כמכשירי כח אדם לתעשיה. אנחנו מעצבים פה את דור העתיד של אנשים חושבים ויצירתיים שיתרמו לחברה, כל אחד בדרכו".
"אל תטעה", אמר הראשון, "זה לא שאני לא מבין את החשיבות הגדולה של המתמטיקה והמדעים. דע שכשאנחנו נלחמים על כל תלמיד ותלמידה, זה לא עניין מנהלתי וזה לא כי שר החינוך אמר. זו שליחות חברתית מהמעלה הראשונה, כי אני יודע שיבוא יום ואחת מהם תגלה את התרופה לסרטן ואולי אחד מהם יפתח את כיפת הברזל הבאה".
השני הצטרף: "יש לנו תלמידים שהם דור ראשון להשכלה במשפחותיהם ומגיעים ממצב כלכלי קשה. הם משקיעים פה בעתיד שלהם ורוצים תעודת בגרות איכותית, שתסייע להם להתקבל ליחידות המובחרות, לפקולטות הנחשבות ולמשרות נחשקות. אני יודע שאין להם דרך עוקפת, זולת ההצטיינות בלימודים והם סומכים עלינו שנהיה שם בשבילם".
לא נותרו בי מילים, בבחינת כל המוסיף גורע, הבנתי שעתיד ילדינו מופקד בידיים מעולות.
