סינדרום פינלנד

הכמיהה לפינלנד בחינוך היא סינדרום מוזר. ציירנו בעיני רוחנו ארץ זבת חלב שהיא גן עדן עלי אדמות. אין בה מבחנים, כל המורים מעולים, אין תכניות לימודים, כל בית ספר עושה כרצונו, אין פערים, ובכל זאת, הם הראשונים בעולם, ממש חזון אחרית הימים. אבל, מה מתוך זה באמת נכון? האם כל אנשי החינוך בפינלנד היו חותמים על התיאור האידילי הזה, או שזהו חלום באספמיה שטווינו בדמיוננו?

כמו כל אוטופיה טובה, פינלנד הפכה מוקד לעלייה לרגל. כמדינת רווחה מהאגדות היא לא עמדה בפיתוי וסביב עולי הרגל התפתחה תעשייה של תיירות חינוכית. תרצו להיפגש עם דוקטור לחינוך? שלמו חמש מאות יורו, ועם פרופסור שיספר לכם מנפלאותיו, המחיר כבר יקפוץ לשמיים. ביקור בבית ספר, אללי, דורש לפתוח את חיסכון בר-המצווה של הילד, ובשביל להביא מומחה לכנס בארץ, כבר צריך את מפעל הפיס.

אלא שהערגה העיוורת גרמה לכך שלמרות המחיר, אנשי חינוך מכל העולים נוהרים לבקר, רק כדי שיוכלו לחזור לארצם ולספר לחבר'ה. הם שבים, ודברי נבואה פוקחי עיניים בפיהם – 'הקשיבו הקשיבו לסוד הקסם הגנוז'. קהל שומעיהם כורה את אוזנו, תאב להתפכח מאשליותיו. 'התעוררו, נתקו את כבלי העולם הישן, מי שלומד פחות יצליח יותר, די לשינון, די לידע, הלאה המאמץ, שחררו והשתחררו'.

חזון אחרית הימים

אבל, שימו לב לדבר מופלא, ממש ארץ לילה ולילה. החוזרים מהארץ המובטחת שבים מחוזקים בדעתם משכבר הימים, עד כדי שעולה החשש שנוסחת פלא החינוך בפינלנד תלויה בעיקר בעיני המתבונן. מי שתמיד שנא בחינות כעת קורא קריאה גדולה: 'בטלו את חרושת המבחנים ותצליחו'. מי שתמך מאז ומעולם בחיזוק השכלת המורים זועק זעקה רמה: 'שילחו את המורים לאוניברסיטה ותשגשגו'.

אז רגע לפני שגם אני אשגה באשליות ואחזור לספר מעל כל במה כיצד פינלנד עושה בדיוק את מה שתמיד חשבתי שצריך לעשות בישראל, החלטתי לקרוא מה אומרים הפינים בעצמם. אזרתי אומץ בסיסי כדי לתייר בין אתרי האינטרנט של משרד החינוך של פינלנד שתורגמו לאנגלית ולבדוק, אחת ולתמיד, או לפחות כדי לעורר דיון, האם אגדת פינלנד היא אמת או אשליה?

אתחיל באמירה שהתחילה את העניין, פינלנד היא ראשונה בהישגי החינוך בעולם. אז זהו, מתברר שמאז 2009 היא כבר לא. לא רק שמדינות מזרח-אסיה עקפו אותה בסיבוב, במבחני פיז"ה 2012 היא הידרדרה עד שגם פולין נצמדה אליה. הפינים מאוד מודאגים מהתוצאות והם עמלים לשפר ולהשתפר. וועדת מומחים ציבורית ישבה על המדוכה ובשנה הבאה תעודכן תכנית הלימודים הלאומית.

בעיתונות המערבית אמנם המעיטו להזכיר את הירידה של פינלנד, אך מיהרו לחגוג את השינוי הצפוי. 'הפינים מבטלים את מקצועות הלימוד', בערה הרשת כאש בשדה קוצים. אבל הפינים, בדרכם השקטה והצנועה, הקפידו להכחיש את הדברים: 'מקצועות הלימוד ישארו, ונשלב בתוכם מיומנויות של הבנה, חשיבה ויישום'.

האמירה הפופולארית השנייה היא: 'בפינלנד אין מבחנים'. אבל אם זה כך, איך יודעים שהיא ראשונה בעולם? לפחות במבחן הבינלאומי של ה-OECD, ברור מראש שהפינים משתתפים. אבל זה לא הכל, כי כאשר קוראים את תכנית הלימודים הפינית, רואים שבית הספר נותן לכל תלמיד תעודת סוף שנה עם ציונים מספריים, וכי בתום בית ספר היסודי מתקיימת בחינה לאומית משווה שמשפיעה על הקבלה לתיכון.

אבל, וזה אבל חשוב מאוד, הגישה של פינלנד לחינוך היא 'גישה קלינית' שמציבה כל תלמיד במרכז ופועלת לאבחן את הלמידה ולהתאים את ההוראה ליכולות, לקשיים, לאופן החשיבה ולקצב הלמידה שלו. נראה שהפינים מודדים, אלא שאת המילה 'מבחן', מחליפות המילים הקליניות 'אבחון' ו-'מעקב', ולכל תלמיד נקבעת 'תכנית למידה אישית' שמותאמת אליו, תוך ניטור שוטף ותדיר של התקדמותו בלימודים.

האמירה השלישית היא שבזכות כל אלו, ובעיקר בגלל 'האמון במורים', פינלנד כל כך מצליחה. זו אמירה שבאופן אישי מאוד הייתי רוצה להאמין בה, והיא נתמכת בעדויות רבות ממדינות אחרות על כך שמורה טוב עושה את כל ההבדל. אבל, האם ניתן להוכיח קשר סיבתי בין המהלכים שפינלנד עשתה בחינוך ובין הישגי התלמידים שלה במבחני פיז"ה, ואם קשר כזה אכן קיים, מדוע היא החלה להידרדר?

ספק ראשון נעוץ במועד הבחינה הבינלאומית. מבחני פיז"ה מתקיימים בקרב גילאי 15. בפינלנד, בית הספר היסודי מתקיים ברצף מגיל 7 ועד לגיל 15 שבסיומו ובשיאו מתקיימת בחינה לאומית משווה. לעומתם, עבור תלמידי ישראל לא יכול להיות מועד גרוע יותר מגיל 15, בתפר שבין החטיבה לתיכון. אצלנו כידוע שיא הלימודים הוא ב-יא'-יב' - לו אז הייתה נערכת הבחינה, מי ישורנו.

הספק השני מתחיל לצוץ בשנים האחרונות, כאשר מתברר יותר ויותר הקשר ההדדי בין חינוך ובין כלכלה. ידוע שחינוך איכותי מניע צמיחה כלכלית, אבל כעת מתברר ממדינות רבות באירופה שמשבר כלכלי פוגע בהישגי החינוך. ספר שנוי במחלוקת של חוקר שוודי שהתפרסם באחרונה טוען ששינויים בכלכלה ובחברה הם בכלל אלו שהובילו לשיפור החינוך בפינלנד.

אז מהי השורה התחתונה, אני שואל את עצמי. נדמה לי שאפשר להגיע למסקנה שלא לעולם חוסן בחינוך ושמצויינות אינה יעד אלא דרך חיים שמחייבת השקעה, התמדה וחתירה קבועה לשיפור. עוד ניתן להסיק שמאוד חשוב ללמוד מהנעשה בעולם ולמדוד את עצמנו לעומתו, אך גם לחפש את הפתרונות שמתאימים לנו, לאופי שלנו, לתנאים, ליכולות ולקשיים המיוחדים שלנו.

מפינלנד אני לוקח את המיקוד בכל תלמיד, את בניית תכנית הלמידה האישית ואת טיפוח המקצוענות של המורים, המפתחים ביחד את המקצוע שלהם מבפנים ובעצמם. בינינו, בחינוך יש הרבה רעש, ז'רגון, אופנות ואינספור רעיונות 'יצירתיים'. אבל פינלנד, כמו שאר המדינות המצליחות בחינוך, מוכיחה שכשמטאטאים את אבק המילים הנבובות, מה שנשאר באמת זו בחירה פשוטה בין מקצוענות לחובבנות.

איור: יערה בר