זכות למורה מעולה

מכיוון שמורה טוב עושה את כל ההבדל, אי אפשר לצמצם פערים בלי לדאוג למורים מעולים לתלמידים הזקוקים לכך ביותר. נשמע פשוט? כלל וכלל לא. צריך לזכור שתלמיד פוגש בכיתה מורה, הוא לא פוגש שם תקציב, כך שלא ניתן להסתפק בתוספת תקציב ולקוות לטוב. אפילו בתוך בית הספר, כל עוד מקצים את המורים הטובים והמנוסים להקבצות הגבוהות, שום תקציב לא ישנה. מהניסיון בעולם מתברר שכשבוחרים להשקיע במורים טובים, זו ההשקעה הטובה ביותר, אבל יש בצדה מחיר.

דוח מקינזי המפורסם על חינוך הביא לקדמת הבמה את אמירתו האלמותית של שר החינוך הקוריאני: "איכותה של מערכת חינוך לא יכולה לעלות על איכות מוריה", ומאז עולם החינוך כמרקחה. מצד אחד עומדים אלו הסבורים שמורה טוב הוא זה שיודע היטב את החומר, ומצד שני אלו הטוענים שמורה טוב הוא זה שיכול להחזיק כיתה כמו שצריך.

זהו ויכוח עתיק יומין שכבר הוכרע לטובת שני הצדדים, אומנותו של מורה טוב היא החיבור הקסום בין הידע שלו ובין מיומנותו כיצד ללמד כל תלמיד. בפינלנד המורים הם בוגרי תואר שני וגם בוגרי לימודי חינוך מיוחד. המורים הפינים רוכשים את תפיסת העולם והשיטות של טיפול קליני והכשרתם העיקרית מתרחשת בבית הספר תוך כדי תרגול, ביחד עם מורה-אומן ועם התלמידים.

מרטי הלסטרום, מנהל בי"ס בפינלנד, עם תלמידיו

תגידו בוודאי שפינלנד היא לא דוגמא מספיק טובה עבורנו, משום ששם כל המורים מעולים, כל בתי הספר מצויינים, המשפחות מגיעות מאותו רקע כלכלי-חברתי וכל ילד חולם עוד מילדות להיות מורה כשיגדל. ובאמת השאלה היא שאלה של מדיניות, כיצד ניתן במדינה הטרוגנית כישראל שיש בה פערים גדולים בין מרכז לפריפריה להבטיח שכל תלמיד יוכל לממש את זכותו למורה מעולה.

הנטייה הראשונה במצב שכזה היא לחשוב שהכל טמון בתקציב ולגבש מדיניות של 'רובין-הוד', כלומר לקחת מהעשירים ולתת לעניים, מה שנקרא תקצוב דיפרנציאלי. אין ספק שזהו מהלך הכרחי, השאלה היא איך לבצע אותו בדרך שתוביל באמת לשיפור באיכות החינוך. תלמידים הרי מקבלים חינוך ולא מקבלים כסף, בכיתה הם פוגשים מורה ולא תקציב, כלומר, מישהו צריך להמיר עבורם את המטבע התקציבי למטבע חינוכי.

אחת הדוגמאות המוצלחות לכך היא דרום-קוריאה שלקחה את העניין ברצינות. במקום לדבר על צמצום פערים רק באמצעות אפליה מתקנת של תקציבים, קוריאה גיבשה מדיניות לפיה המורים הטובים ביותר יילמדו בבתי הספר הנזקקים ביותר. קוריאה לא הפנתה תקציבים עודפים לרשויות המקומיות החלשות, שם הכסף יעלם בתוך הגירעון, אלא שלחה לפריפריה את המורים הכי טובים.

הנטייה השנייה היא להקטין את מספר התלמידים בכיתה כדי לאפשר למורה לתת תשומת לב לכל תלמיד. הבעיה היא שמי שניסה ליישם כפשוטו את העיקרון הזה, נכשל. הקטנת כיתות משמעה גיוס מורים רבים, כלומר לחלק את עוגת השכר בין יותר מורים ואז האיכות נפגעת. מה שמתברר הוא ממש הפוך מהאינטואיציה ובניגוד גמור לכוונה, לכאורה צריך לבחור בין כיתה קטנה ובין מורה טוב.

לוקסמבורג חוותה זאת על בשרה כשהקטינה את מספר התלמידים בכיתה ושילמה מחיר יקר בהישגי התלמידים. קוריאה העדיפה את עיקרון איכות ההוראה תוך נכונות לספוג כיתות גדולות שמגיעות לכ-55 תלמידים. פינלנד החליטה להתמקד במיומנויות היסוד וויתרה על גיוון במקצועות הלימוד, ולכן בהשקעה תקציבית נמוכה היא מצליחה גם להעמיד מורים מעולים וגם כיתות קטנות.

הלקח לישראל הוא ברור, צריך לבחור. אם הוראה איכותית של מקצועות היסוד לשם צמצום פערים היא לב העניין, צריך לעשות הכל ולשלם מחיר כדי שכל תלמיד בפריפריה ייהנה ממורים איכותיים בתחומי הליבה. המשמעות היא שלא רק התקציב וגודל הכיתה, אלא המורה האיכותי הוא שם המשחק, ולכן יש לפעול כדי שכל תלמיד יוכל לממש את זכותו למורה מעולה.