הגיע זמן חינוך אומר תודה למורות ולמורים שהפכו אותנו למי שאנחנו

זה לא יפתיע אף אחד לדעת שכאן, בהגיע זמן חינוך, אנחנו מעריכות מורות ומורים עד אין קץ. אנחנו מאמינות שמורות ומורים משנים את העתיד של כולנו. האמונה הזאת לא נוצרה סתם – המורות והמורים שלנו היו משמעותיים לתהליכי ההתפתחות שלנו ויש להם חלק משמעותי במי שהפכנו להיות היום.

לכן החלטנו להקדיש את יום המורה הזה לאמירת תודה למורות ולמורים האלו – המורות והמורים האישיים שלנו, אלו שיצרו שינוי בחיים שלנו, שתרמו להפיכתנו למי שאנחנו. אל אמירת התודה שלנו הצטרפו הכותבים והכותבות של המגזין, ואנחנו מזמינים גם אתכם להצטרף ולומר תודה.

אז הנה המכתבים שלנו למורות ולמורים ששינו את חיינו:

תודה לריקי רובין
המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים היה לא פשוט עבורי. לא תמיד הצלחתי למצוא את המקום שלי באותה התקופה והאמת היא שחשתי די אבודה בבית הספר הענק אליו נכנסתי. התחושות האלו הלכו ונעלמו כשפגשתי את ריקי. היא הפכה להיות הבית שלי בבית הספר, המקום אליו אני יכולה לבוא בכל שעה (אני מודה - לפעמים על חשבון שיעורים אחרים), להיות אני, לחשוב, להתפתח וללמוד. הרבה מעבר לידע שריקי לימדה בכיתה – היא לימדה אותי לחשוב באופן תהליכי, לפתח ידע בעצמי, ליזום תהליכים, להוביל ולא לוותר גם אל מול קושי. אבל יותר מכל אלו, גם שנים אחרי שהפסיקה ללמד אותי פורמאלית בתוך הכיתה – ריקי פשוט (אבל בכלל לא פשוט) הייתה שם באופן שגרם לי לדעת שבתוך בית הספר יש מישהי שמעריכה ואוהבת אותי, שתשמח להקשיב לי, ושתתעניין ברעיונות שלי. לכן ביום המורה הזה אני רוצה להודות לריקי, שהפכה את שנותיי בחטיבת הביניים ובתיכון לאחרות לגמרי, ושלימדה אותי כל כך הרבה, בעיקר על עצמי.

תודה ריקי.
אור (ביגון) שמש – עורכת הגיע זמן חינוך

תודה לאלי אבני
אלי היה המחנך והמורה שלי לספרות ואזרחות בחטיבת הביניים. בכיתה של אלי לא היו ספרי לימוד כי הוא האמין שאנחנו צריכים לחשוב בעצמנו, למצוא ידע, לחקור, להיות ביקורתיים ולפתח את הידע שלנו בעצמנו. בכיתה של אלי גם לא היו תשובות נכונות או לא נכונות – כל תשובה יכלה להיות נכונה כל עוד הראינו שחשבנו על הדברים באמת ונימקנו היטב את התשובה. מעבר לפרקטיקות האלו ולערכי ההוראה שלו, אני לעולם לא אשכח כיצד ביום שלמחרת רצח יצחק רבין, אלי אסף את כל תלמידי הכיתה והסביר לנו שהיום הוא יום היסטורי, יום שכולנו לנצח נזכור. וביום הזה, באותו השיעור שבאמת איש מאיתנו לא שכח, הוא החליט לדבר איתנו על ערכים ועל דמוקרטיה ולקיים שיח פתוח שגידל את כולנו. כך, ובעוד דרכים רבות שהוא נקט בהן בכיתתו, לאורך השנים בהן אלי לימד אותי, הוא היה הראשון שגרם לי לחשוב ולהאמין שיש לי את היכולת לחשוב. הוא עודד אותי להאמין ביכולות שלי, לאהוב את המילה הכתובה ולהתחיל לכתוב בעצמי. המפגש איתו הפך אותי למי שאני היום.

תודה אלי.
קרין תמר שפרמן – מנהלת הגיע זמן חינוך

תודה לעליזה איצ'ין
בתיכון הייתי עסוקה בצופים, בחברים ובמה לא. בין כל יתר העיסוקים האחרים, שכנעתי את עצמי שאני לא צריכה להשקיע במתמטיקה כי פשוט "אין לי את זה". עליזה לא ויתרה עליי, היא נשארה איתי אחרי השיעור ובסוף היום ואחרי שנכשלתי במבחן ובחופשים. אני זוכרת שבסוף השיעור עליזה הייתה שואלת "נו, מה חשבת על השיעור? מה הרגשת? מה את חושבת שמעניין ושכדאי שנדבר עליו?" היינו בונות יחד רשימת נושאים, ואחר כך מתחילות להתעסק בהם. השיחות האישיות העלו לי את הביטחון גם בכיתה. היא אפשרה לי לדבר, לשאול, להתווכח, לא להבין, להתמודד. התחלתי להגיע לשיעורים כתלמידה נלהבת – מפני שכל שיעור, גם אם התרגילים היו משעממים (ובחיי שהיו תרגילים משעממים) תאמינו או לא – היה הופך להיות חוויה. וכיוון שמצאתי את עצמי לומדת דברים חדשים בכל פעם, על המתמטיקה ועל עצמי.

תודה עליזה.
עדי בר צבי – מנהלת פודקאסט שומעים חינוך

תודה לזיווה ניניו וללאה קירשנברג
בין המורים והמורות הרבים איתם זכיתי ללמוד, שמורה לי הערכה והוקרה עמוקה לשתיים. הראשונה, היא המחנכת שלי בתיכון זיווה ניניו. זיווה הראתה לי שניתן להתמקד בעיקר ולא בטפל, ולימדה אותי למצוא את הדרך להסתדר בתוך מסגרת מבלי לוותר על הדברים שחשובים לי. המורה השנייה, לאה קירשנברג, שלימדה אותי אנגלית, סיפקה את השיעור המשלים - כאשר אני מוצא את הפתרונות שלי בתוך מסגרות, להקפיד שלא לעגל פינות באופן שיפגע באנשים שסביבנו ואיתנו.

תודה זיווה ולאה.
נתי בר און – כותב בהגיע זמן חינוך ומנהל הטכני של מגזין הגיע זמן חינוך

תודה לחיים מזרחי ולאיריס גבעון
בגיל 17 היה ברור לי שאני כבר הבנתי את העולם. חשבתי שאני יודע הכול ולכן אין טעם להשקיע בלימודים, וכך רוב התיכון פשוט לא הגעתי לבית הספר. כשכן הגעתי, חלק ניכר מהאנרגיה שלי הושקעה במרידה במערכת וריבים עם המנהלת, כך שהתיאוריה שבניתי לעצמי על מערכת שבה לא רואים אותי עבדה מצוין... עד שפגשתי את איריס וחיים.

חיים מזרחי לימד אותי היסטוריה. באחד המבחנים שקיבלתי בחזרה, תחת ציון לא מחמיא, חיים כתב לי: "אני לא מבין איך יכול להיות שתלמיד שמתבטא בכזה להט ועם אג'נדה כל כך מנומקת בעיתון בית הספר, כותב בצורה כל כך טכנית וכנועה במבחן בהיסטוריה". חיים קרא לא רק את מאמרי המרידה שלי בעיתון, הוא קרא אותי. הוא הבין שיש לי מה להגיד, הוא הבין שיש לי דעה, אבל שברגע המבחן נכנעתי, שיננתי, עשיתי בדיוק מה שהטפתי נגדו. חיים ראה אותי ולכן לא היה מוכן לוותר לי ולא עלי. הוא ידע שאני מסוגל ליותר וציפה ממני ליותר. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בהן הרגשתי שלא מצפים ממני לעבד מידע שנלעס בעבורי שוב ושוב, אלא באמת ללמוד, להבין, לנמק ולהפגין ידע והבנה.

איריס גבעון לימדה אותי ספרות. כמי שתמיד סומן כתלמיד "ריאלי", ניתוח ספרותי הרגיש לי יותר כמו חרטוט, דעה שכמובן לא שמרתי לעצמי. כבר באחד השיעורים הראשונים הודעתי לאיריס לפני כל הכיתה שאם אנחנו רוצים לדעת למה התכוון המשורר, כל מה שאנחנו צריכים זה לשאול אותו, ולא להמציא תיאוריות בנוגע למסרים והמטאפורות שעליהן הוא כנראה בכלל לא חשב. איריס הקשיבה. היא לא ניסתה לשכנע אותי שהיא יודעת יותר טוב ולא טענה שהיא צודקת. במקום זאת היא הסבירה לי שאם אני רואה משהו ביצירה, זה חשוב לא פחות ממה שהיוצר ראה בה. השאלה היא לא מה נכון או לא, אלא מה אני מבין, מה אני מרגיש.

איריס וחיים היו מורים שלא הקלו על חיי. הם דרשו ממני לא מעט, ולא תמיד הדרישה שלהם או ההשקעה שלי באה לידי ביטוי גם בציונים שקיבלתי, אבל זה לא שינה לרגע. הם עזרו לי לראות את החשיבות שבתהליך, שבאתגר האישי, בנכונות לא לוותר לעצמי ולא לברוח למקומות הקלים והטכניים, ולא רק בתוצאה הסופית.

מספר שנים לאחר שסיימתי את התיכון ובחרתי ללמוד באקדמיה, החלטתי ללמוד חינוך, ובאופן מקרי (או שלא) התמחיתי דווקא בהוראת היסטוריה וספרות.

תודה איריס וחיים.
רועי ציקורל – כותב בהגיע זמן חינוך ויזם חינוכי.

 רועי ציקורל מפתיע את חיים מזרחי ואומר תודה

תודה לחנה ג׳קמן
הבן שלי עלה לכיתה א׳ השנה ובמפגש ההורים הראשון המחנכת שאלה האם היה לנו מורה משמעותי, כזה שהשפיע על מסלול חיינו. לא הייתי צריכה לשלוף מהזיכרון או להתלבט, ידעתי שזו את. תודה על שפתחת בפני את עולם הטבע והמדע כבר בבית הספר היסודי. תודה שלימדת אותי להתבונן, לשאול שאלות, לגלות ולהעמיק מתוך סקרנות, לימדת לאהוב את הסביבה ואת האדם.

אין לי ספק ששורשי הבחירות שלי ללמוד ביולוגיה וחינוך נטועים במפגש בינינו.

תודה חנה.
לנה ראב"ד (בעבר קורמן) – כותבת בהגיע זמן חינוך

תודה לרב אילן דנינו ז"ל
בכל פעם שאני מקליד הערות לתעודה, אני נזכר איך לפני יותר מ-20 שנה המחנך היקר והאהוב שלי, הרב אילן דנינו ז"ל, כתב לי מכתב שלם בנוסף לתעודה, בו הוא מסביר מדוע הוא מאמין בי ופירט את התכונות הטובות שלי ועד כמה לדעתו יש לי פוטנציאל גדול. ובכל פעם שהגיעה תקופה שהרגשתי איך שמנהרת החיים סוגרת עליי ואני נשאב לחור שחור וגדול של עצבות, אמא שלי הייתי הולכת במיוחד למזנון שלנו מעץ ומוציאה מתוך שקית, בדחילו ורחימו, את המכתב הזה, שעליו היא שמרה מכל משמר, כמו יין יקר שמשתבח עם הזמן, והתחילה להקריא לי אותו. ובכל פעם של עיון מחדש, הפיח בי המכתב הזה חיים ותקווה כמו משאף לחולה אסטמה, ורק אז הבנתי שבו נמצאה הנוסחה הנכונה בין ההערות והעצמה של התלמידים לבין הציונים:

לצד התעודה והברברת הרגילה של כל מיני מקצועות שהתלמיד יורק דם בכדי לגלות שהוא במקרה הטוב כמעט טוב מאוד בהם, אתה צריך להגיש מכתב יפה, מהודר, נפרד וגדול שבו אתה מפרט לתלמיד שלך את כל התכונות הנהדרות שלו ומסביר לו במילים אחרות מדוע רק בשבילו נברא העולם! וכך, אחרי שאתה יוצא ידי חובת משרד החינוך ומסיים לדלקם לתלמיד את הציונים שלו, אתה מניח את התעודה ואז מסתכל לו בלבן של העיניים ואומר לו:

"ועכשיו יקירי, עכשיו הגענו לדבר האמיתי והחשוב באמת - המכתב האישי שכתבתי לך ושאותו אני רוצה שתיקח איתך הלאה, למשך שאר החיים שלך, כי הוא מראה מה אני חושב עליך"

ואז התלמיד יניח בצד את התעודה, ייקח את המכתב ויגלה מדוע הוא צריך בכלל לקום בבוקר ולמה יש בחוץ עולם שמחכה רק לו ולתכונות הייחודיות שלו שיעזרו לו למלא את השליחות שלו בעולם. ואם הוא חכם או שיש לו אמא חכמה, הוא יכניס את המכתב הזה לתוך שקית ויטמין אותו כמו יין יקר שמשתבח עם הזמן, בתוך המזנון של הבית שלו מעץ, ובימים שאין בהם חפץ והוא שכח בשביל מה לו בכלל לקום בבוקר, ומי בכלל צריך אותו בעולם הזה הוא יגש לשם בעיניים דומעות וכמו חולה אסטמה הוא ישאף מהמכתב ונפשו תחיה מחדש.

את המכתב אני עדין שומר אחרי יותר מ-20 שנים, כמו זהב שעשוי כולו מגעגועים, לב ענק, דמעות והילדות שלי.

תודה הרב אילן ז"ל.
אבינועם הרש - חבר צוות הגיע זמן חינוך וכותב במגזין

תודה למיה סנדרס
אני רוצה להגיד תודה למורה מיה סנדרס, שלימדה אותי אזרחות בתיכון וגרמה לי להאמין שבאחריותי ובאפשרותי לפעול כדי שהעולם שלנו יהיה טוב יותר. מיה שאלה אותנו "למה" וגרמה לי לחשוב ולערער על מה שהיה נראה לי קבוע וודאי. היא ביקשה שנבסס את הטענות שלנו ושיקפה לנו את האופן בו היא בוחנת אותן ואיך הן מאתגרות טענות אחרות (נדמה לי שאז התאהבתי בעולם האקדמי, באפשרות שיקשיבו לי על סמך עומק ורצינות טענותיי). מחוץ לשיעור מיה התענינה במה שעובר עלינו ובשיעור עצמו שיתפה בדוגמאות מעולמה.
לפני כמה שבועות מיה מצאה אותי בפייסבוק וכתבה לי שהיא שמחה על המפגש. אני שמחתי גם אבל לא אמרתי לה תודה. כיף שמגיע יום המורה ומאפשר לי לעשות זאת. תודה מיה המורה לאזרחות שנטעת בנו את ההכרה ש"אני ואתה נשנה את העולם" אינו רק שיר.

תודה מיה.
תמי חלמיש אייזנמן – כותבת בהגיע זמן חינוך ומנהלת היוזמה למחקר יישומי בחינוך

רוצים להגיד תודה למורה שלכם? אתם מוזמנים לעשות זאת בתגובות לכתבה בעמוד הפייסבוק שלנו , לתייג את המורה שלכם ולהודות לו/ה בפני כל קהילת הגיע זמן חינוך, או לשלוח לו/ה מכתב אישי דרך אתר יוזמת יום המורה.