ישראל במלחמה
כבר נגמר אוגוסט? לא יכול להיות. עוד יש לנו כל כך הרבה להכין לתחילת השנה. צריך עוד להספיק כל כך הרבה, יש עוד כל כך הרבה לעשות.
עצרו לרגע.
יש בסביבה שלכם מורה חדש/ה? שימו לכם ביומן עבורם חצי שעה פנויה בסוף היום הראשון ללימודים. אחר כך שימו לכם גם חצי שעה פנויה לסוף השבוע הראשון, וגם לסיומו של החודש הראשון. כשאני אומר זמן פנוי, אני מתכוון לגמרי לגמרי, באמת באמת פנוי, פרק זמן שיהיה רק שלהם.
אני מבטיח לכם שתפגשו אדם מותש, בלי אוויר, שמנסה להכיל את כל החוויות החדשות, השונות, המוזרות והלא מובנות שהוא פוגש מדי יום. לפעמים גם אדם שבור. שבו איתו ותקשיבו, שבו ותשתקו. הוא צריך אוזן קשבת, הוא צריך מישהו שישמע את בליל החוויות החדשות שהוא פגש, את כל ההפתעות שהזדמנו לו, את כל העליות והמורדות שהוא כבר הספיק לפגוש בזמן כל כך קצר. אל תספרו לו כמה אתם מבינים אותו (אתם לא), אל תספרו לו כמה אתם זוכרים מה זה להיות מורה מתחיל (אתם לא), פשוט שבו ונסו להכיל את הבלאגן הבלתי אפשרי שיש לו בראש.
לא מזמן הייתי שם. האדם שגילה דברים חדשים בכל יום, בכל שעה, חמש פעמים בשעה, תוך כדי תנועה. נהלים של בית הספר, חובות שלי כמורה, שאלות מפתיעות של תלמידים, מנהלות וציוד, מיקום של כיתות ועוד ועוד ועוד. שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות. אלא שבמקרים רבים התשובות ניתנו בשפה בית-ספרית, שפה שהייתה זרה עבורי, והתשובה רק גרמה לי לדעת פחות. יתרה מכך, היו דברים שלא ידעתי כלל שאני אמור לשאול, מונחים וסיטואציות כל כך רחוקים ממני, שלא העליתי על דעתי שאני צריך לצפות אותם.
אי וודאות היא חוויה מעייפת. סבך ההפתעות המורכב הזה לקח ממני כל כך הרבה, עד שלעיתים לא נשארה לי מספיק אנרגיה לעשות את הדבר שלשמו הגעתי: הוראה וחינוך.
הייתי עייף, מותש ומתוסכל. הרגשתי שבכל יום ויום בית הספר מניח שאני יודע מה אני אמור לעשות ואיך אני אמור להגיב. הרגשתי שבית הספר מנסה להתחשב בכולם, לפתור את הבעיות של כולם, כולם, חוץ מאשר המורה החדש.
עבדתי בבית ספר טוב, בית ספר בסביבה טובה שתופס את עצמו כידידותי למורים חדשים ומשוכנע מעל לכל ספק שהוא עושה עבודה מעולה איתם. הוא לא. והוא גם לא יוצא דופן בכך. בשיחות עם חבריי ללימודי ההוראה שמעתי סיפורים דומים. על מערכות לא מובנות, על שמועות מאחורי הגב במקום ביקורת בונה ויעילה, על תמיכה של בית ספר בתלמידים על חשבון תמיכה במורים, על ציפיות ממורה חדש שינהג כמורה ותיק, מבלי להראות לו את הדרך איך מגיעים לשם. כולם מסביב יודעים מה לעשות, אז כנראה שגם אני אמור לדעת.
ואולי זה נובע מאשלייה אופטית. מורה צעיר שזו עבודתו הראשונה נכנס לחדר המורים עם מבט המום ואבוד, שממגנט אליו אנשים טובים שרוצים לעזור ולתמוך, ויש רבים כאלה. מורה שעבר הסבה בא עם משא של קריירה קודמת, ביטחון עצמי ובגרות נפשית, מציג חזות של בעל ותק וידע שקצת פחות מזמינה תמיכה. אל תקנו את הפוזה הזאת. אין לנו מושג. אנחנו נבוכים באותה מידה, ולפעמים יותר, ורק יודעים להסתיר את זה יותר טוב. אנחנו דג ביבשה. אנחנו נחווה בשנה הזאת כשלונות קשים, חוויה זרה ומרוחקת לרובנו. אנחנו נִטלטל למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה ובאלכסון. אנחנו נבכה בשירותים של חדר המורים, באוטו בדרך הביתה ואל תוך הכרית לפני השינה.
לכם יש את הכלים לעזור לנו. להדריך ולהוביל, ליזום ולשאול, לרכך ולאזן. להקשיב להקשיב ולהקשיב.
