הטעות כהזדמנות - שיטה פשוטה שהופכת את המבחן לכלי לימודי

כל המורים מכירים את זה, רגע חלוקת המבחנים הבדוקים בכיתה. התלמידים על קוצים, מחכים לקבל לידיהם את פסק הדין הסופי. הם שולחים ידיים לקחת את הטופס, העיניים ישר מחפשות את המספר שמסומן באדום בראש הדף. הם מגיבים בשמחה, באכזבה או באדישות ואחרי סקירה מהירה של המבחן במקרה הטוב, הם דוחסים אותו לתוך הילקוט.

האם חשבתם פעם מה לומדים התלמידים מהמספר הזה? האם שני תלמידים שקיבלו את אותו ציון צריכים להשתפר באותם דברים בדיוק? מה אם אחד התקשה בהבנת השאלה והשני דווקא הבין מצוין, אך טעה בתשובה שכתב?

הרבה מורים משקיעים הרבה מאוד עבודה בסימון הטעויות של התלמידים והסברים לגבי הטעויות האלה, אבל תלמידים רבים בכלל  לא מגיעים להסברים, וגם אם מגיעים אליהם, לא בטוח שהם מבינים את הטעות שעשו או יודעים איך להימנע ממנה בעתיד.

המורה ליאה אלקלה מקליפורניה, פיתחה שיטה חדשנית לבדיקת מבחנים במתמטיקה. האסטרטגיה של ליאה דוגלת בהדגשת טעויות ולא במתן ציונים, באופן שמעודד אווירת לקיחת סיכונים ועשיית טעויות בכיתה.

ליאה, מורה בחטיבת הביניים, לא שמה ציונים על המבחנים. במקום זה היא מדגישה את מה שחשוב באמת ואת מה שמאפשר לתלמידים ללמוד ולהבין טוב יותר. כל מבחן שליאה מחזירה מלא בסימוני מרקרים המדגישים את הטעויות שנעשו במבחן. למי שממש חשוב הציון יכול לקבל אותו מאוחר יותר באמצעות המערכת הממוחשבת של בית הספר.
היא מספרת שהיא גילתה שבעבר, כאשר החזירה מבחנים עם ציון, התלמידים היו נותנים מבט אחד במבחן, מחליטים אם הם טובים במתמטיקה או לא, ולא מסתכלים עליו יותר לעולם.
ליאה רצתה שכל אינטראקציה שלה עם התלמידים תהפוך לחוויה של למידה והתקדמות ולכן היא פיתחה את שיטת מירקור הטעויות, עליה היא מספרת כאן, בראיון לאתר 'ערוץ ההוראה' האמריקאי.

אסטרטגיית המירקור בשלושה שלבים פשוטים

האסטרטגיה של ליאה פשוטה אך יעילה.
המטרה: לגרום לתלמידים לחשוב קודם על המתמטיקה איתה הם מתמודדים ורק אחר כך על הציון.
השיטה: סימון במרקר של הטעויות לאורך המבחן.

בשלב ראשון היא מסמנת את כל הטעויות וכותבת לעצמה בצד את הציון, אותו ילמדו התלמידים רק אחר כך דרך המערכת הממוחשבת.

בשלב שני ולפני שהיא מחלקת את המבחנים בחזרה היא מקרינה על הלוח חלק מהתרגילים בהם טעו תלמידים עם ההדגשה של הטעות. היא כמובן לא מספרת מאיזה מבחנים הטעויות ומדגישה שהם יכולים להיות מכל אחת מהכיתות שהיא מלמדת.
ההדגשה היא רק על החלק בתשובה שהיה שגוי ולא על כל התרגיל. היא מראה לכיתה את התשובה ואת החלק המסומן אבל לא מסבירה למה סימנה אותו. לאחר מכן היא מבקשת מהתלמידים, היושבים בקבוצות, להסביר זה לזו מה הייתה הטעות ולמה.
ליאה מנחה את הדיון כשבכל פעם היא  מקרינה תשובות על הלוח ושואלת שאלות כגון: "למה הדגשתי את ה-"?X "מה היה צריך התלמיד לכתוב במקום זה?" ועוד, כשהיא שולחת אותם לדון בקבוצות בתשובות לשאלותיה ולבסוף בוחרת נציגים שיסבירו לכל הכיתה.

בשלב שלישי מחלקת ליאה את המבחנים לתלמידים ומבקשת מהם לעבור על הטעויות המודגשות ולבדוק האם הם מבינים אותן. "אם אינכם מבינים את הטעות, שוחחו על כך עם התלמיד או התלמידה שלצדכם והיעזרו בהם" היא אומרת "אם תצטרכו תוכלו להיעזר גם בי"
בשלב הזה התלמידים מסבירים זה לזה את הבעיה והפתרון, כך שגם נוצרת אווירה של עזרה הדדית, גם עובר המסר שזה בסדר לטעות ולבסוף, כל תלמיד או תלמידה שעוזרים לחבריהם, מחזקים בעצמם את הידע המתמטי שלהם.
לאחר שתלמיד הבין את הטעות שלו, היא מבקשת ממנו לתקן אותה.

"אני נוכחת לראות שכשאני מחזירה מבחנים, הם ממשיכים ללמוד" מסבירה ליאה בראיון.
בהתחלה נתקלה ליאה בהתנגדות מצד התלמידים שרצו מיד לדעת כמה שווה כל שאלה, מה בעצם הציון שלהם והאם הם עברו את המבחן. היא הזכירה להם בסבלנות שהציון שלהם בחטיבה לא חשוב כמו כמות המתמטיקה שהם יצליחו לרכוש.
כיום, היא מעידה, היא כבר כמעט לא שומעת שאלות על הציון אלא בעיקר על המתמטיקה עצמה והתרגילים במבחן.

מספר דגשים חשובים

ליאה מסבירה שיש מספר נקודות חשובות שיש לשים אליהן לב:
1. כמות ההדגשות אינה רלוונטית לציון. יכולים להיות שני מבחנים עם כמות זהה של הדגשות וציונים שונים וזאת, מכיוון שהיא תדגיש גם טעויות קלות וגם טעויות כבדות יותר. כמו גם העובדה שלעיתים היא תדגיש טעות בדרך הפתרון למרות שהתשובה הסופית יצאה נכונה.

2. אופן הבדיקה של המבחנים. הבדיקה נעשית בשני סבבים.
בסבב הראשון עוברת ליאה על המבחנים ומחפשת את הרגע המדויק בו נעשתה הטעות. היא מסבירה שישנם שלושה סוגים של טעויות - לפעמים תלמיד עושה טעות קטנה וממשיך לפתור את התרגיל כראוי בלי טעויות נוספות רק שהתשובה שיוצאת לו היא כמובן שגויה בגלל אותה טעות יחידה. במקרה כזה, ירדו מספר נקודות מהציון על הטעות הספציפית אבל לא על כל התרגיל.
במקרה אחר, בו תלמיד עשה טעות בדרך וגם טעה בתשובה הסופית (בהתבסס על אותה טעות) יורדו  הנקודות גם על הטעות בדרך וגם על התשובה הסופית.
סוג שלישי של טעויות שהיא מדגישה, הן טעויות שיש לשים אליהן לב אך לא מורידות לתלמיד נקודות, לדוגמא: תשובה לשאלה מילולית בה התלמיד לא הבין או לא כתב מה מסמל המספר אליו הגיע, כגון מספר הקילומטרים שעשתה רכבת או מספר העוגיות שאמא אפתה בתרגיל. את זה היא עושה כדי שהתלמידים ישימו לב לפרטים וילמדו לדייק, גם אם את התרגיל עצמו הם פתרו נכון.

בסבב השני עוברת ליאה על המבחנים ומנסה לזהות את סוג הטעויות שעושה כל תלמיד ותלמידה. היא בוחנת האם יש טעות אחת מסוימת שחוזרת על עצמה שוב ושוב או שישנן המון טעויות מסוגים שונים.
אם ישנה טעות אחת שחוזרת על עצמה, היא לא מורידה ציון על כל פעם ופעם שהתלמיד עשה את הטעות. היא מסבירה שזו טעות שיחסית קל לתקן, כי אחרי שיחה אחת עם התלמיד או התלמידה הם לומדים איפה הם טועים ויכולים לתקן זאת באופן רוחבי. לעומת זאת, מבחן שבו יש טעויות רבות מסוגים שונים מעיד על חוסר הבנה מהותי במתמטיקה והעבודה עם התלמיד תהיה מעמיקה וארוכה יותר. "בשני סוגי המבחנים יהיו המון סימונים" היא מסבירה "אבל המבחן הראשון יקבל ציון גבוה בהרבה מהמבחן השני"

3. הזמן המוקדש לבדיקה. ליאה מדגישה שכמות הזמן המוקדש לבדיקת המבחנים באופן זה איננו ארוך יותר מהזמן שלוקח לבדוק מבחן בשיטה הרגילה. "דרושה אותה כמות זמן לבדוק את המבחנים אבל בדרך הזו אני נהנת הרבה יותר" היא מעידה.

4. אפשרות לתיקון. ליאה מאפשרת לתלמידים לעשות מבחן חוזר מתי שהם מוכנים. היא מעידה שברוב הפעמים הם יצטרכו לשבת איתה בשעות הפרטניות לפני שיהיו מוכנים להבחן שנית.

המסר העיקרי שעובר בשיטה הזו לתלמידים, לדעתה של ליאה, הוא שהכרה בטעויות, ניתוח והבנה שלהן, זו המשמעות של למידה. "חשוב לי לנרמל את העובדה שהם עושים טעויות" היא מסכמת "זה מאפשר להם לקחת יותר סיכונים ולהתנסות"

מה דעתכם? רוצים לנסות? צפו בליאה בפעולה וכתבו לנו בתגובות מה חשבתם.