להקשיב לשטח
הסיפור בכתבה הזו הינו סיפור מרגש במיוחד, שעבר כברת דרך ארוכה עד שהגיע לעיניך.
זהו סיפור שראה אור לראשונה בשנת 1976, ואותו כתבה מורה בשם אליזבת' סיילנס בלרד. מאז, כיוון שהוא ככל הנראה נוגע לכל מורה ומורה, הוא פורסם שוב ושוב, בצורות שונות מעט, תחת כותרות שונות, עם שמות שונים, אך עם עלילה דומה. במקור, הוא נקרא בפשטות – "המורה". אנחנו מזמינים אתכם להתרגש איתנו:
כאשר גברת תומפסון עמדה מול כיתת החינוך שלה ביום הראשון ללימודים, היא שיקרה להם. כמו מורים אחרים, היא הביטה בתלמידיה, וסיפרה להם שהיא אוהבת את כל התלמידים שלה אותו הדבר. האמירה הזו היא שקר, כי כמובן שאיננו יכולים לאהוב עשרות ילדים באותה הצורה או המידה.
אך מעבר לכך, גברת תומפסון ידעה שהיא משקרת, כי בדיוק בשולחן שמולה, בשורה הראשונה, שקוע עמוק עמוק במושבו, ישב ילד קטן בשם טדי.
הגברת תומפסון הכירה את טדי עוד מהשנה שעברה, בה אומנם לא הייתה המחנכת של הכיתה, אבל בהחלט הכירה את טדי, אותו לא היה ניתן לפספס ברחבי בית הספר. היא ידעה שטדי אינו מסתדר עם רוב הילדים ולעולם אינו משחק איתם, שהוא נוטה להיות לא נחמד ואפילו נוח לכעוס, שהוא אינו מתמצא בחומר הנלמד באף מקצוע, שבגדיו תמיד מבולגנים ומלוכלכים ושגם הוא... לא תזיק לו מקלחת הגונה.
כשהחלה השנה, טדי היה לא נעים, בין השאר, גם לגברת תומפסון. הוא גם לא ממש למד בכיתה בשיעורים. למרות שישב בשורה הראשונה, הוא תמיד נראה כאילו הראש שלנו נמצא במקום אחר. כשהוא הגיש לגברת תומפסון עבודות, היא חשבה על התנהגותו הסוררת, ולעיתים נהנתה מעט כשסימנה לו, בעזרת עט אדום, איקסים או ציונים נמוכים במיוחד על עבודותיו, שתמיד היו לא מספקות.
כחלק מעבודתה, גברת תומפסון הייתה צריכה לקרוא את התיקים הבית-ספריים על כל אחד מתלמידיה, אך היא הייתה עמוסה ולא הספיקה לעשות זאת בתחילת השנה. את התיק של טדי, כמובן, היא השאירה לסוף הרשימה. לבסוף, לאחר חודשים ספורים של הוראה, היא הגיעה לעבור על התיק של טדי.
היא החלה לקרוא את התיק מתחילתו והתקשתה להאמין. המורה של טדי מכיתה א' כתב כי "טדי הוא ילד מבריק עם צחוק נהדר שתמיד מתגלגל בכיתה. הוא עושה את עבודותיו בצורה מסודרת ובעל נימוסים טובים... אני תמיד שמח כשהוא בסביבה".
המורה שלו מכיתה ב' כתבה: "טדי תלמיד מצטיין, אהוב על ידי חבריו לכיתה, אך הוא טרוד, מפני שאמו חולה במחלה סופנית, והחיים בביתו הנם מאבק".
מורתו של טדי מכיתה ג' כתבה כי "מותה של אמו של טדי, באופן מובן, היה לו קשה מנשוא. הוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו, אך אביו מדוכא ואינו מראה בו עניין רב. לדעתי, החיים בביתו ישפיעו עליו בקרוב, אם לא ינקטו צעדים ויתרחש שינוי".
לבסוף, המורה של כיתה ד' כתב: "טדי הוא ילד מכונס בעצמו, שאינו מראה עניין בלימודים או בילדים אחרים בבית הספר. אין לו הרבה חברים ולפעמים הוא ישן בשיעור."
בשלב זה, הבינה גברת תומפסון את ההתרחשות כולה והיא התביישה מאוד בעצמה. היא ניסתה לשנות את המצב, אך טדי היה כבר רגיל להתנהגותה שלפני קריאת התיק האישי שלו, והיא לא הייתה בטוחה כיצד תוכל לכפר על התנהגותה בתחילת השנה ולגרום לו להאמין בה.
עברו כמה חודשים נוספים, בהם גברת תומפסון ריחמה על טדי ולא השיגה כל הנאה מהציונים הנמוכים שקיבל וחשבה שאולי כדאי לעשות משהו בנוגע לכך, אבל היא לא הייתה בטוחה מה אפשר לעשות, ואל מול כל ניסיון שלה - טדי התנהג בדיוק כפי שהתנהג בתחילת השנה.
יום אחד, לקראת אחד החגים, כל התלמידים הביאו לגברת תומפסון מתנות עטופות בנייר עטיפה וסרטים יפים. כולם, למעט טדי.
טדי הביא לגברת תומפסון מתנה שהייתה עטופה בצורה מגושמת, בנייר עיתון, עם כמויות עצומות של נייר-דבק. היא התקשתה לפתוח את העטיפה מול הילדים האחרים, שכן חלקם החלו לצחקק, עוד כאשר ניסתה לפתוח את העטיפה. אותם הילדים צחקו על טדי ממש כאשר גברת תומסון לבסוף פתחה את העטיפה, והמתנות בתוכה התגלו: צמיד עם אבנים דמויות יהלום, שחלק מהאבנים בו היו חסרות, ובקבוק בושם משומש, שהיה ריק ברובו. גברת תומפסון עצרה את צחוקם של הילדים, כאשר באופן מופגן, גם אם מזויף במידה מסוימת, הביעה התפעלות מיופיו של הצמיד, וטפטפה מעט מן הבושם על פרק כף ידה.
טדי נשאר בכיתה אחרי השיעור האחרון באותו היום, וניגש לגברת תומפסון אחרי שכולם הלכו. בקול מהוסס הוא אמר לה: "גברת תומפסון, היום הרחת בדיוק כמו שאימא שלי הריחה".
לאחר שטדי יצא מהכיתה, היא בכתה במשך יותר משעה.
באותו יום, גברת תומפסון הפסיקה ללמד קריאה, כתיבה וחשבון. במקום זאת, היא החלה ללמד ילדים.
כשהחופשה הסתיימה והתלמידים חזרו לכיתה, גברת תומפסון הקדישה תשומת לב מיוחדת לטדי, וככל שהיא עשתה כן, כך היה נראה שטדי מתעורר לחיים. ככל שהיא עודדה אותו, הוא ענה מהר יותר. ככל שהתייחסה אליו בכיתה – כך תשובותיו ועבודותיו השתפרו, והוא יצר חברויות חדשות עם התלמידים האחרים. עד סוף השנה, טדי הפך לאחד הילדים החכמים ביותר בכיתה.
הגברת תומפסון שיקרה בתחילת השנה. היא אמרה שהיא תאהב את כל הילדים באופן זהה, אך טדי הפך לאחד מתלמידיה האהובים ביותר.
בשנה לאחר מכן, הגברת תומפסון כבר לא לימדה את טדי. הוא עלה לכיתה ו' והיא עברה לחנך כיתה אחרת. אך בחג שהתקיים שנה אחרי כן, בדיוק כאשר נזכרה הגברת תומפסון בבושם ובצמיד היהלומים המזויפים, היא מצאה בתיבת הדואר שלה פתק, ובו טדי כתב לה שהיא המורה הטובה ביותר שהייתה לו אי פעם.
שש שנים חלפו לפני שהגברת תומפסון קיבלה פתק נוסף מטדי. בפתק הזה, הוא כתב וסיפר לה שסיים תיכון, עם תעודת בגרות מלאה ואיכותית, כמצטיין הכיתתי. הוא הוסיף בתחתית הפתק, שהיא עדיין המורה הטובה ביותר שהייתה לו אי פעם בחייו.
ארבע שנים לאחר מכן, לקראת החג, קיבלה הגברת תומפסון מכתב נוסף, ובו טדי כתב כי למרות שהלימודים היו קשים לפעמים, הוא החליט להמשיך וללמוד, וכי ממש בקרוב הוא אמור לסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות יתרה. הוא הבטיח לגברת תומפסון שהיא עדיין המורה המוצלחת והאהובה ביותר שלו.
ארבע שנים נוספות חלפו, ומכתב נוסף הגיע. הפעם טדי הסביר בו, כי לאחר שקיבל את התואר הראשון שלו, הוא הרגיש שעוד יש בו כוח ויכולת, והחליט להמשיך ללמוד. הוא סיפר על לימודיו וחייו, ובתחתית המכתב הוסיף שהגברת תומפסון הינה עדיין המורה הכי מוצלחת ואהובה שהייתה לו אי פעם ושהוא מאמין שיש לה חלק גדול בכל שהשיג עד כה. על המכתב היה חתום ד"ר תיאודור פ. סטודרד.
באותו האביב, להפתעתה, הגברת תומפסון קיבלה עוד מכתב. טדי סיפר כי פגש בחורה, שהוא אוהב אותה מאוד וכי הם עומדים להינשא. הוא הסביר שאביו נפטר לפני כמה שנים, ותהה, או למעשה שאל, האם הגברת תומפסון אולי תהיה מוכנה ללוות אותו בדרך לחופה במקום הוריו. הגברת תומפסון כמובן הסכימה בהתרגשות.
לחתונה של טדי, הגברת תומפסון לבשה את אותו הצמיד, זה עם האבנים החסרות. היא גם וידאה שהיא טפטפה על עצמה את אותו הבושם שטדי העניק לה.
כשהם נפגשו, הם חיבקו האחד את השנייה, וטדי לחש באוזנה של גברת תומפסון, "תודה שהאמנת בי. תודה רבה שגרמת לי להרגיש חשוב, ושהראית לי שאני יכול לעשות שינוי".
גברת תומפסון, עם דמעות בעיניה, לחשה בחזרה: "טדי, אתה הבנת את זה לא נכון. אתה היית זה שלימד אותי שאני יכולה לעשות שינוי. הפכתי למורה אחרת בגללך. בגללך התחלתי ללמד תלמידים."
