מורים: בצעו את המעבר ממשרתי ציבור צנועים למקצוענים בטוחים בעצמם

כתבה זו הינה תרגום נאומו של ג'ף צ'רבונניו, שנבחר כמורה הטוב בארה"ב לשנת 2013 בתחרות מורה השנה, ואחד מהפיינליסטים בתחרות המורה הטוב בעולם. הכתבה באדיבותו של ג'ף כמו גם של המגזין Education Week, שהעניקו לנו בנדיבות את הזכות לתרגם ולהביא את הדברים ל"הגיע זמן חינוך". אנחנו מזמינים אתכם לעקוב אחרי ג'ף בטוויטר שלו: @JeffCharbonneau.

--

זו אמורה להיות הצגה עצמית די פשוטה. כבר הייתי חייב להציג את עצמי בצורה הזאת אלפי פעמים בכנסים, פגישות ואימוני מורים. היא אמורה להתגלגל לי על הלשון בלי בעיה.

ובכל זאת... זה ממש לא יוצא בקלות.

אני אמור להגיד בביטחון מלא ובגאווה גדולה "שלום, קוראים לי ג'ף צ'רבונניו, ואני מורה השנה בארה"ב לשנת 2013, ופיינליסט בתחרות מורה השנה העולמית לשנת 2015". אבל ברגע שהמילים האלו יוצאות לי מהפה, אני מרגיש כאילו שברתי קוד מקצועי – קוד שאומר כי מעל לכל, מורים הם משרתי ציבור צנועים, שתפקידם לקדם את התלמידים וכך גם לשרת את ההורים, המנהלים, הקהילה והחברה.

הקוד הזה עובר ממורה למורה.

זה קוד שאני מכיר היטב, ומנסה לציית לו. למעשה, אפשר להגיד שכמועמד למורה השנה – הייתי סרבן למדי. תמיד היו (ותמיד יהיו) מורות ומורים אחרים שאני מרגיש כי הם מוכשרים יותר, עובדים קשה יותר וחדשניים יותר ממני. לין ברנט, קקואה גבריאל, טרייסי אנדרסון, ג'סיקה קרטר, קן ג'ונסון, ג'ייסון שוהובר – ועוד רבים וטובים אחרים, הם בהחלט מורים טובים ממני. ואלו רק המורים בתיכון בו אני מלמד. אני אפילו לא אתחיל להזכיר את שמותיהם של אלפי המורים המעולים והמדהימים שפגשתי במהלך השנים, שמלמדים את התחומים שאני מלמד.

עם זאת, מה שאני למדתי, הוא כי הקוד הזה – הקוד של צניעות המורה – למעשה יוצר בעיה.
בעיה גדולה.

כאשר מורים מצטנעים, או מקטינים את ערכם, לא נותנים מספיק הערכה לידע שלהם, לא מחשיבים את הערך שלהם, לא מדברים על מורכבות העבודה שלהם – הדבר פוגע, כמעט באופן אנוש, במעמד של מקצוע ההוראה.

כאשר מורה מגיב לשבחים באופן שמקטין או מעביר את האחריות להצלחה שלו, לאחרים, זה בדרך כלל נשמע כך: "אני אוהב את העבודה שלי, כך אני משחק עם ילדים כל היום!" או "הבת שלך היא זו שצריכה לקבל את הקרדיט, לא אני". איך אני יודע את זה? כי אני אמרתי את הדברים האלו אינסוף פעמים, בניסיון להאיר על אחרים ולהבטיח כי אני עומד בקוד הצניעות של המורים.

אבל באיזה מחיר?

ג'ף צ'רבונניו במעמד קבלת פרס מורה השנה בארה"ב, עם נשיא ארה"ב ברק אובמה

מעמד המורה הנמוך הוא לא סוד – אנחנו דנים בו שוב ושוב – באתרים, בחדשות, במאמרים, בבלוגים ובכנסים. כולנו יודעים שכאשר מדברים על חינוך והוראה בתקשורת – בד"כ מפנים אצבע מאשימה ומזלזלת כלפי מורים, וכמובן - שהמשכורות של מורים במגוון מדינות הן נמוכות במיוחד. לאחרונה, כדי להוסיף עוד שמן למדורה, גם מתקיים דיון ציבורי על אחריותם של מורים לציוניהם הנמוכים של תלמידים במבחנים ארציים ובינלאומיים, כדרך חדשה שיוצרת ירידה נוספת בקרנו של המקצוע.

עם זאת, כמורה, אני יודע שאני לא יכול לשלוט על הרבה דברים מחוץ לבית הספר – אבל אני בהחלט יכול תמיד לשאוף לשפר את מה שנמצא בשליטתי: אני מאמין שלמורים יש את הכוח לשנות את התפיסה וההסתכלות הציבורית על המקצוע שלנו. אנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו.

ברצינות.

בארה"ב יש 3.6 מיליון מורים בחינוך הציבורי וקצת מעל 320 מיליון איש. כלומר – מורים הם קצת יותר מ-1% מהאוכלוסייה שלנו. אפילו אם כל מורה ידבר עם 20-30 מבוגרים בסביבה שלו, ביום הורים או אירוע כיתה פתוחה (זהו מספר שכל מחנך יכול להגיע אליו, מחנכים ומורים מקצועיים בתיכון יכולים להגיע בקלות להרבה יותר מבוגרים) – דמיינו לעצמכם את האפשרויות בהן מורים יכולים לשנות את השיח הציבורי אודות ההוראה.

במקום להגיד פשוט: "אני כל כך שמחה שאוכל לעבוד עם הילדים שלכם השנה!", דמיינו לכם מורה שמתחילה שם, ואז אומרת: "לאורך השנה אני אשתמש בשני התארים האקדמיים שיש לי, בכמה מאות (או אלפי) שעות ההכשרה המקצועית הנוספות שצברתי בדרך ובכל שנות הניסיון שלי בעבודה של הוראת ילדים בטווח הגילאים של ילדיכם, שהגיעו מטווח רחב של מצבים סוציאליים, רגשיים, פיזיים, כמו גם שונות ביכולות המנטליות והאקדמיות ובידע הקודם שלהם. במהלך השנה אנסה לאבחן מהי אווירת וצורת הלמידה המיטבית עבור כל אחד מהילדים שלכם, ואז אתאים את דרך ההוראה שלי בהתאם לכך.   

שמעתי אתכם! שמעתי אתכם מצחקקים שם!

איך אני יודע?

כי הכלל הוא ש"מורים לא אמורים להישמע כך. הם צריכים להיות יותר..... (חכו לזה)... צנועים".

אבל האם אין זה מה שמורים עושים? האם זה לא מה שאתם עושים? משתמשים בהכשרתכם המקצועית וברקע שלכם על מנת לשפר את הלמידה וההישגים של התלמידים? אם כן, אז מה הבעיה בעצם בלדבר על זה? למה לא להגיד מה מורים באמת עושים?

כאשר מורים מדברים בעיקר על זה שההישג הוא של הילדים ושהם נהנים מזה שהם נמצאים איתם ורואים אותם מתפתחים, מה שהם באמת אמורים להגיד זה: מה שעשיתי במהלך השנה, גם אם היו אלו משחקים עם הילדים, כל הדברים הללו הם חלק מתהליך מתוכנן להתפתחות של ילדיכם. התהליך הזה נובע מתכנון ארוך, המבוסס על מחקרים ומידע ומיועד למקסם את הלמידה וההתפתחות של ילדכם בכל שיעור".

הבעיה היא, שהקוד לא מאפשר לנו לומר זאת. במקום לחלוק את המקצוענות שלנו, אנחנו מבצעים שינמוך לערך שלנו.

אז מה ההורים שומעים? מורים משחקים כל היום.

אני מבין את הרעיון שבצניעות, אבל היא מעבירה את המסר הלא נכון.  וזו הבעיה.

אם אנחנו מתכוונים לקחת ברצינות את המאבק להעלאת מעמדו הציבורי של מקצוע ההוראה, אנחנו חייבים להפסיק לתת רק קרדיטים לאחרים ולהוריד את ערכנו, ולהתחיל לנהוג כמו מקצוענים הבטוחים בעצמם.

האמינו לי – אני עדיין יודע שאני לא המורה הטוב ביותר בבית הספר שלי. רחוק מכך. וזו לא צניעות – זו עובדה. עם זאת אני מומחה מקצועי, מיומן, מלומד ומנוסה בתחומי.

השנה הורים יסמכו עלי שוב לספק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר שניתן. אני אקבל על עצמי את האחריות הזאת בביטחון מקצועני; אהיה מחויב לחלוק את הידע שצברתי עם אחרים ולהשתמש בהכשרה המקיפה כמו גם בניסיון הרחב שלי על מנת לסייע ולקדם את תלמידיי.

דמיינו מה יהיה מעמד המורה באמריקה, מה יהיה מעמד המורה בעולם, אם כל המורים יחליטו לתקשר את מה שהם עושים בעבודתם – לא כמשרתי ציבור צנועים, אלא כמקצוענים הבטוחים בעצמם.

ג'ף צ'רבונניו

--

למאמר המקורי באנגלית לחצו כאן