לעשות הכל כדי להיות מורה: ראיון עם יוסי ירון

יוסי ירון, בן 48 ממודיעין, נשוי + 2 בנים, מורה המלמד מדעי המחשב והנדסת תוכנה בתיכון במכבים רעות, בתיכון הישראלי למדעים ואומנויות וכן במרכזי מחוננים במודיעין וירושלים.

איך הגעת להוראה?

בחרתי במסלול שהוא פחות שגרתי. התחלתי בתור עתודאי – למדתי תואר ראשון במדעי המחשב בטכניון ולאחר מכן שרתתי שש וחצי שנים בחיל המודיעין, בתפקיד טכנולוגי. השתחררתי והתחלתי לעבוד בהייטק. בגיל 30, תוך כדי שאני עובד בחברת הייטק, הבנתי שאני רוצה לעסוק בחינוך. כיוון שאישתי מורה לחינוך מיוחד, הבנתי מהר שיהיה קשה מאוד לקיים משפחה על משכורת של שני מורים. לכן, הייתה לי תוכנית - חשבתי שאעבוד בסטארט אפ, "אעשה מכה" ואז אעבור לחינוך עם גב כלכלי.

בסופו של דבר המכה לא הגיעה, וב-2001, סביב ניפוץ "בועת הדוט-קום", חזרתי לתהות איך אני מגיע להיות מורה. במהלך השנים הציעו לי מספר פעמים לחזור לתפקיד בצבא, וכשהציעו לי שוב ב-2001, חישבתי שאם אחזור לצבא אוכל גם לעשות עבודה משמעותית שתורמת למדינה וגם לפרוש בגיל 45 – תוך עשור - ולהתחיל ללמד, כשיהיה לי את הגב הכלכלי שתאפשר הפנסיה הצבאית. החלטתי ללכת על זה. כך חזרתי לצבא בגיל 35 ופרשתי בגיל 44, הוצאתי תעודת הוראה והתחלתי ללמד.

איפה עשית את ההסבה ותעודת ההוראה?

בבית ברל, במסלול הסבה שקוראים לו "הטובים בחינוך". זהו מסלול של בית ברל, ארגון גמלאי צה"ל ומנהל הפרישה מצה"ל, שמיועד לעזור לפורשי צה"ל לעבור להוראה. למדתי בכיתה אורגנית, בה כולם היו פורשי צה"ל, דבר שאיפשר דברים רבים כגון ריכוז הלימודים ליום תיאורטי אחד ויום אחד של התנסות מעשית.

ואז, אחרי סיום הלימודים לאן הגעת?

אחת המטרות שלי בהגעה להוראה הייתה לעבוד עם מחוננים. שם אני מרגיש שאני יכול לתת ערך הכי משמעותי. זאת מכיוון שהיה לי ניסיון בעבודה עם מחוננים בצבא ובהייטק, והרגשתי שאת זה אני מכיר וששם אני יכול לתרום. הרגשתי שאם אצליח להגיע לנוער כזה – אוכל לעשות אצלם שינויים משמעותיים – גם בהיבטים המקצועיים אבל בעיקר בצדדים החברתיים והרגשיים וביכולת לעבוד בצוות. התחלתי ללמוד יותר ויותר על הצרכים והמאפיינים של מחוננים -  התבססתי גם על הניסיון האישי שלי וגם על שיחות עם מפקדים בצבא ביחידות שמקבלות בעיקר מחוננים.

עשיתי תעודת הוראה במתמטיקה, במטרה להיות מורה למתמטיקה ליחידות הגבוהות. לתפיסתי הלמידה ברמות אלה היא הרמה שמכינה את הנוער לעיסוק בהנדסה, טכנולוגיה ומדעי המחשב ולכן רציתי להגיע לרמות האלו. אבל מהר מאוד  הבנתי שני דברים:

הראשון היה שמה שלומדים בתיכון ברמות של 4-5 יחידות לימוד זה לא מתמטיקה, אלא איך לפתור את בחינות הבגרות במתמטיקה. בסופו של דבר מתמטיקה זה תחום מרתק אבל בתיכון לתחושתי לא מלמדים לחשוב – מלמדים טכניקה של פתרון שאלות וזה פספוס מאוד גדול בעיני.

הדבר השני נבע מכך שרציתי ללמד 5 יחידות, והשקעתי הרבה מאד כדי להביא את עצמי לרמה המקצועית של מורה ל-5 יחידות, אבל גיליתי מהר מאוד שלמורה חדש אין סיכוי להיכנס לבית ספר ומיד להתחיל מהוראת 5 יחידות מתמטיקה. לוקחים את המורים החדשים וזורקים אותם לכיתות הכי קשות, לתלמידים שמתקשים מאוד ושלא תמיד רוצים ללמוד, ואם לומר את האמת – לפעמים הם צודקים כי למי שלא מתעתד לעסוק במקצוע הנדסי או מדעי, חלק גדול מהחומר של 3 יחידות לימוד הוא באמת מיותר. המערכת "שורפת" הרבה מאד מורים טובים שיכולים ללמד 5 יחידות לימוד, ואז מופתעת שאין מספיק מורים ליחידות האלה. ההתמודדות של המורה עם 5 יחידות ועם 3 יחידות היא שונה לגמרי - לא כל מי שהוא מורה טוב ל-3 יחידות יהיה מורה טוב ל-5 ולהיפך. לי היה ברור שאני יכול להיות מורה טוב מאד ל-5 יחידות אבל ב-3 יחידות אני "אטבע", ואקח את התלמידים איתי.

בסופו של דבר התאפשר לי ללמד מדעי המחשב בתיכון למדעים ואמנויות – תיכון למחוננים בירושלים, ומשם עברתי להוראת התחום הזה והתאהבתי בו. במקביל התחלתי ללמד מדעי המחשב ורובוטיקה גם במרכז מחוננים במודיעין.

בעצם במשך 15 שנים הייתה לך מטרה ששמת לעצמך: להיות מורה. מה הניע אותך במשך אותן שנים?

אני מאמין שלכל אחד מאתנו יש ייעוד בחיים האלה. אני הגעתי למסקנה שזה הייעוד שלי, זה מה שאני רוצה וצריך לעשות. רציתי לעשות זאת כי אני חושב שכך אני יכול לתרום למדינה, וכי אין לנו מדינה אחרת. והמשאב היחיד שיש לנו פה זה המשאב האנושי. אם לא נשקיע במשאב האנושי אנחנו לא נשרוד – לא ביטחונית ולא כלכלית.

לכל אחד יש ייעוד בחיים - הייעוד שלי הוא ללמד

כמובן שיש אילוצים בחיים – צריך לפרנס. אבל זה היה החזון שלי והייתה לי תוכנית לאורך כל הדרך, שתאפשר לי לפעול כמורה בסוף. ברגע שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, התחלתי לפעול בכיוון הזה: עוד כשעבדתי בהייטק  לימדתי בהתנדבות מדעי המחשב בבית ספר בדרום תל אביב. כשהייתי בצבא ניסיתי לקחת על עצמי נושאים שקשורים להדרכה ביחידה – הפכתי לקצין הדרכה ואח"כ הובלתי תוכנית הכשרה. במקביל התנדבתי 6 שנים בתוכנית "עתידים" (קידום העתודה האקדמית בפריפריה) כמרכז התוכנית בבאר שבע. בנוסף למדתי במכון מנדל למנהיגות, במסלול למנהיגות חינוכית בצה"ל.

כלומר – לאורך כל הדרך המשכתי לפעול באופן אקטיבי כדי לממש את הדבר הזה. זה לא היה חלום ששמתי במגירה אלא משהו שפעלתי וחתרתי אליו כל הזמן.

איך הסביבה הגיבה למעבר?

אישתי ליוותה אותי ותמכה בי לאורך כל הדרך. גם כשהיה ברור לה שיכנס פחות כסף הביתה – היא עודדה, וגם הילדים שלי. לכל אורך הדרך היו תגובות מפרגנות מהאנשים מסביב. הרבה אמרו "כל הכבוד" או "טוב שאנשים טובים באים לחינוך" וכו'...

ספר על רגע מרגש שהיה לך כמורה

יש המון רגעי הצלחה "קטנים": כשאתה רואה תלמיד שהתקשה ובסוף מקבל 100 בבגרות, כיתה עם בעיות חברתיות קשות שהאוירה בה משתפרת אחרי שיחה עם התלמידים, או תלמיד מבריק במרכז מחוננים שבהמלצתי נבחן לאולימפיאדה למדעי המחשב והגיע כבר בכיתה ח' לעשיריה המובילה בארץ, אבל הסיפור הכי מיוחד הוא דווקא על תלמיד שלא הייתי מורה שלו.

כשלמדתי לתעודת הוראה בבית ברל, בשבוע ההתנסות המעשית בתיכון "דרור", הצטרפתי חד-פעמית לצפות בשיעור של קבוצת מצוינות במתמטיקה לכיתות ח'. בתחילת השיעור ראיתי שהתלמיד שישב לפני מנסה להעיף אווירון נייר בשיעור. עצרתי אותו ושאלתי בשקט למה הוא מפריע. הוא ענה לי שהוא כבר יודע את החומר ומשעמם לו, אז הצעתי לו שלא יפריע ואני אתן לו משהו מעניין לעשות. כל השיעור העברתי לו, בפתקים, חידות הגיון ומתמטיקה, ברמת קושי עולה ונהניתי מאוד לראות אותו מתלהב מהחידות ומהאתגר. שעה וחצי חלפו להן ביעף, השיעור הסתיים ונפרדנו. הואיל ולא הייתי משובץ לקבוצה הזו בשוטף, לא התראינו אח"כ (למעט פגישה מקרית באוניברסיטת ת"א באותו הקיץ, שבה הוא פנה אלי וזכר אותי בתור "אתה המורה עם החידות").

לפני כשנה וחצי הייתי בכנס בנושא יזמות בחינוך ונתקלתי בו שוב. הפעם הוא היה שם במסגרת תוכנית "מדעני וממציאי העתיד" בת"א (תוכנית המאפשרת לתלמידים מצטיינים במיוחד ללמוד באוניברסיטה החל מכיתה ט', במקביל לבי"ס, ולהשתלב במחקר מדעי מגיל צעיר). לקחו כמה דקות עד ששחזרנו מאיפה אנחנו מכירים זה את זה, אבל ברגע שקישרנו, הוא אמר לי "דע לך שבזכותך הגעתי לתוכנית של מדעני וממציאי העתיד". הרגשתי כאילו הכה בי ברק. אמרתי לו "אבל איך? נפגשנו פעם אחת לשעה וחצי". והוא ענה: "השיעור בו נתת לי את החידות היה לי ממש מעניין. בי"ס היה לי נורא משעמם. יצאתי מהשיעור והבנתי שאני צריך למצוא לעצמי מסגרת שבה יהיה לי מעניין, חיפשתי וככה הגעתי לתוכנית של מדעני וממציאי העתיד". למותר לציין כמה ריגש אותי לשמוע את זה.

למה לדעתך חשוב ללמד היום?

יש היום מחסור נוראי במורים, במיוחד באנשים שבאים מרקע טכנולוגי. היום במדעי המחשב תוכנית הלימודים בישראל היא התוכנית המובילה בעולם, ולמורים אלו יש גם את הזכות ללמד תלמידים שבחרו במקצוע,  רוב הזמן בכיתות קטנות של עד 20 תלמידים, בגלל שיעורי המעבדה. זה נותן למורים אלו הזדמנות מדהימה להגיע לכל תלמיד וליצור אי של מצוינות במערכת החינוך.

מהו האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך בשנים הקרובות לדעתך?

הקטנת הכיתות. חד וחלק. מחקרים בינלאומיים מראים ש-40 תלמידים בכיתה זה אסון. ההבדל בין 20 תלמידים ל-40 תלמידים בכיתה הוא עצום (כל הטענה של "גודל כיתה לא משנה" מתייחסת להקטנה שעשו בארה"ב של הכיתות מ-20 ל-15 תלמידים). לדעתי אי אפשר לעשות שום דבר עד שלא יפתרו את זה. כשיקטינו את הכיתות ל20-24 תלמידים, מורים יוכלו ללמד. יהיה להם אוויר ואז אפשר יהיה גם לקדם שיטות למידה חדשות, יוזמות חינוכיות ועוד. אני חושב גם שבמצב כזה לילדים יהיו פחות בעיות של אלימות ומשמעת כיוון שיהיה מי שיראה אותם, ויהיה גם קל יותר לנהל כיתה במצב הזה.

מדהים לראות שאם משרד הביטחון מבקש תקציב – הם בסוף יקבלו אותו. אולי יתנו להם אותו במקום, ואם לא – הם יתעקשו וידחפו את הבקשה שוב ושוב עד שיקבלו. אבל במשרד החינוך זה עובד בדיוק הפוך – מלכתחילה לא מבקשים כי מניחים שלא יקבלו, ואם כבר מישהו מחליט לבקש – ב"לא" הראשון ישר מתקפלים.

 יש לך משהו להגיד להיי-טקיסטים ששוקלים לעשות את המעבר להוראה?

ראשית כל חשוב לי להגיד שמורה טוב צריך לקיים 3 תנאים – לאהוב מאוד ללמד, לאהוב את התלמידים ולאהוב את המקצוע שהוא מלמד. אם אין לך את זה – אל תבוא - זו עבודה מאוד קשה. מי שלא בא מתוך אהבה לא ישרוד. עבדתי בהייטק ועבדתי בצבא בתפקידים תובעניים מאד. בשום מקום לא עבדתי כל כך קשה. זו עבודה שצריך להגיע אליה מתוך אהבה.

קחו בחשבון שהשכר של מורים היום הרבה יותר שפוי ממה שהוא היה בעבר. הרפורמות (אופק חדש ועוז לתמורה) העלו את השכר, ובנוסף, הייטקיסטים שהולכים ללמד מקצועות טכנולוגיים מקבלים הכרה בותק שלהם בהיי-טק ולכן הם במדרגות שכר גבוהות יותר – זה המון השקעה וזה לא שכר של היי-טק, אבל אפשר לחיות מזה בכבוד.

ולסיום - חשוב להבין שזה תהליך. כל החינוך הוא מסע ארוך ותהליכי. חינוך לא קורה בין לילה. אבל אם יש את המטרה מול העיניים, נחישות ורצון – תצליחו.