איך מתמודדים עם ההלקאה העצמית של מערכת החינוך?

״מערכת החינוך רחוקה שנות אור מאיפה שהיא צריכה להיות״

״מערכת החינוך לא רלוונטית לעולם החדש״

 ״בתי הספר חייבים להשתנות מהיסוד״

״להיכנס למשרד החינוך זה כמו לעשות מסע אחורה בזמן״.

אילו רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את אחד מהביטויים שלעיל בשנת ההסבה שלי להוראה...

פרק א: חדשה בביצה
במהלך שנת הסבה שלמה פגשתי מערכת שמלקה את עצמה ואת סביבתה, בלי רחם אבל גם בלי הרבה אפקטיביות.

הבשורה הטובה, או המנחמת רבים, היא שחוסר הנחת הזה לא מאפיין רק את מערכת החינוך אלא גם מערכות רבות אחרות, ציבוריות, פרטיות ועסקיות.

מנהלים, יועצים ארגוניים, חוקרי פסיכולוגיה ורבים נוספים יגידו שאי נחת הוא מנוע הכרחי ללמידה, להשתפרות, להתקדמות ולהצלחה. דווקא שביעות הרצון, היציבות, התרפקות על מה שהיה, תחושת המנוחה והנחלה לכאורה, הם שגורמים לקיפאון ועמידה במקום. הערך ״שינוי״ על הטיותיו השונות והמילים המתלוות אליו, כמו ״רלוונטיות״, ״התאמה למציאות המשתנה״, ו״עדכניות״ הם כמעט מקודשים בעולם הארגוני ובכלל.

במילים אחרות, אנחנו מאמינים לברנרד שאו שאמר ״שהתקדמות אינה אפשרית ללא שינוי״.

אבל, הבשורה הפחות טובה היא שמערכת החינוך, חסרה (אולי רק לטעמי) ארבעה רכיבים הכרחיים שיאפשרו לה לחיות עם שינויים כדרך חיים:

4 מרכיבים שחסרים במערכת החינוך בדרך לשינוי
האחד, דימוי עצמי חיובי, בהיר, מוצק שעומד איתן גם בפני התקפות חיצוניות שמגיעות כל העת. בכתבות פופולריות על דירוגים של מקצועות נדרשים/נחשקים/מבוקשים/יוקרתיים לא נמצא בדרך כלל את מקצוע ההוראה. אם הוא יופיע, זה יהיה תחת הקטגוריה של מקצוע ״כדאי״ מתוך שקלול בין שכר, שעות עבודה, מידת הלחץ, ביטחון ותעסוקתי ועוד. האמונה הפופולארית הרווחת היא שמקצוע ההוראה הוא לא יוקרתי ומי שמגיע לעסוק בו הם לאו דווקא האנשים הכי מוכשרים. להערכתי, תפיסה זו מופנמת עמוק גם בקרב המורים עצמם.

השני, שהוא נגזרת של הרכיב הראשון, הינו האמונה של המערכת שיש לה את היכולת להשתנות בעצמה, תוך שהיא נשענת על הכוחות שיש בתוכה. כרגע לתפיסתי המערכת נוטה להיטלטל בפני כל רפורמה או אופנה שמושתים עליה מבחוץ במקום להחזיק בתפיסה כי השינוי יכול להגיע מבפנים.

השלישי, חוסר ההסכמה בתוך המערכת ומחוצה לה על היעדים אליהם המערכת שואפת להגיע: מה אנחנו רוצים להשיג? פיז״ה? זכאויות לבגרות? קריטריונים להצלחה בעולם העבודה? קריטריונים חברתיים? מספר התלמידים בחמש יחידות מתמטיקה? מהי המטרה שלנו?

הרביעי, הבנה כי שאלת ההישרדות המערכת אינה באמת על הפרק. מחר כנראה לא הולכים לסגור את מערכת החינוך גם אם כולם אומרים שהיא ״כבר לא״ או ״מזמן לא״. אין למערכת החינוך הפורמלית מתחרים משמעותיים והיא מספיק מושרשת כמכשיר שלטוני באופן כזה שכנראה יאפשר את קיומה לפחות בטווח הנראה לעין. 

אני יודעת שאני מדברת על מערכת החינוך כיישות ולא במונחים של מורכבות וזה עלול להיות בעייתי ולא מדוייק, אבל אני עושה כן לצורך הבהרת הרעיון ומתוך הנחה שהיא כן אורגניזם שיש לו קיום משלו.

 מהי המטרה שלנו? פיז"ה? זכאות לבגרות? קריטריונים חברתיים?

פרק ב׳: אז מה עושים?
(איך עוזרים למערכת הזו לצאת מהמצב המשתק והמלקה הזה. או תשובה לשאלה ״תגידי מה כן, לא רק מה לא..״)

1. כמו בבדיחה על התחלה של ספר בישול במרוקאית: ״קודם כל תירגעי״. נדרש להירגע, לא בהקשר של נינוחות, אלא דווקא בהקשר של לא להיות מעורערים מכל דבר שקורה, לא ללכת שבי אחרי כל אופנה חינוכית ולמעשה לאמץ ״מיינדפולנס״ ארגוני: קשיבות פנימה לתוך המערכת במקום החוצה לכל ביקורת ודעה המגיעה מחוץ למערכת.

2. לא מתנצלים. על מי שאנחנו, כאנשים, כמורים מול הורים, כמערכת.

3. שוהים באופן קבוע בעמדה של למידה. עלינו להבין שלמידה זה לא עניין רק לילדים או דבר שיש לו סופיות. מתוך כך על המערכת לתגמל מורים על עמדת הלמידה. ולא, ריצה להשתלמויות זו לא בהכרח למידה.

4. טורחים בלי הרף על שותפויות פנימיות וחיצוניות, מתוך הכרה שבמרחב השותפות נוצרים ה-דברים החדשים. גם כאן, דואגים לתגמל על שותפויות ושיתופי פעולה. 

5. מבינים בעומק הלב שהחשיבה על העתיד והשינוי אינם מייתרים את המסורת או את הערכים הבסיסיים. שינוי אינו משמעותו לקפוץ על כל ״עגלת חדשנות״ שעוברת במקרה בסביבה. ועל הדרך מוציאים את המילה ״חדשנות״, שדהתה מרוב שימוש, אל מחוץ לכותלי בית הספר.

6. מאמצים "הדר ז׳בוטנסקאי". ההדר הז'בוטינסקאי הוא עיקרון אידיאולוגי ואסתטי. מדובר בתרבות כוללת ולא רק פוליטית, תרבות של יושרה ושל הגינות, תרבות שהיא במהותה אצילית. לא רק אצילות בלבוש ובהופעה, אלא גם אצילות פנימית, המקרינה על סביבותיה (יורם בק, הארץ).

7. באופן הכי פרקטי וקונקרטי דואגים שבכל בית ספר תהיה פינת קפה עם מכונת אספרסו או לכל הפחות פינה עם קפה מגורען וחלב ושהמורים לא יצטרכו לשלם ולו שקל מכיסם על העניין הזה. זה לא עניין של כיבוד זה עניין של מכובדות.

8. משקיעים בלפתח חוסן ועמידות. וזה אולי הדבר המשמעותי ביותר. פיתוח חוסן יכול להיות אחד ה-מושגים המארגנים למערכת החינוך גם ברמה האישית: פיתוח חוסן אצל התלמידים והצוות אבל גם ברמת החוסן המערכתי: של בית הספר ושל מערכת החינוך כקהילה. בהגדרתו כמונח רפואי, חוסן נפשי הוא היכולת של אדם להתמודד עם מצבי משבר ולחץ והיכולת להסתגל לנסיבות חיים חדשות אשר נוצרות בעקבות אירועים שכאלו.

המושג חוסן לא קשור רק לאירועים משבריים מציאותים או פוטנציאליים, אלא הוא עמדה נפשית ותחושת מסוגלות של יכולת התמודדות טובה עם אתגרי החיים, גם אלו היומיומיים.

חוסן נפשי הוא גם עניין אישיותי שקשור במזג ובעמידות אבל גם עניין נרכש ודינאמי שקשור במידת התמיכה שהאדם מרגיש שיש לו.

מושג ״החוסן״ כבר לא שמור רק לאדם הפרטי והוא הושאל מהשדה הפסיכולוגי (והאקולוגי) גם לשדה הקהילתי והארגוני-מוסדי ועל כן ניתן בעיני להשתמש במושג הזה גם בהקשרים של בית ספר וחינוך.

״מתוך עולמות שבורים היא צומחת״ שרה גלי עטרי בדבקות ובאמונה ונראה לי שכדאי לנו להצטרף לשירתה:

״היא היתה חזקה מהחורף
היא היתה חזקה מסופה
לצמוח מכלום שהיה לה
זה סוד הכח שלה..״