טקס פתיחת שיעור שתרצו לאמץ

מי לא מכיר את הסיטואציה הבאה: 10 דקות, או אפילו 5 דקות מתחילת השיעור, אנחנו תופסים את הראש ומצטערים שאין דרך לחזור לאחור 5 דקות ולהתחיל את השיעור מחדש...

לאורך השנים הבנתי שהכניסה לשיעור היא, לעתים רבות, החלק המעצב את אופי השיעור כולו. היא משפיעה על פניות התלמידים ללמידה, על שיתוף הפעולה שלהם ועל אווירת הלימודים. פתיחה מושכלת של השיעור מכינה את התלמידים והכיתה ללמידה מהפן הפיזי ועד הנפשי/רגשי.

המרחב הפיזי
כאשר אנחנו נכנסים לכיתה, אנחנו רואים במבט מהיר מה עבר עליה ועל הלומדים בה עד עכשיו; בכניסה לכיתה נוכל להבחין בקלות רבה אם הכיתה מסודרת, השולחנות ישרים (יחסית) ומייצרים טורים ברורים, האם הפח במקומו והכיתה יחסית נקיה (או לא).

בתחילת היום סביר שהכל יהיה בסדר, הכיתה נקיה ומסודרת ואפילו הפח עדיין לא מלא. אבל מה עושים בהמשך היום? רובנו נכנסים לשיעור ומתחילים ללמד גם אם המצב הכיתה לא ממש מסודר - הרי יש המון חומר להספיק ובאמצע השיעור חצי מהכיתה יוצאת לחזרות לטקס ועוד שלל נושאים חשובים שבגינן אין לנו רגע פנוי לבזבז, בטח על משהו שהוא לא לימודים.

כיתה באמצע היום - המצב רחוק מלהיות אידיאלי

לפי הניסיון שלנו, לסידור הפיזי של הכיתה ולא פחות חשוב מכך, למידת ההתייחסות של המורה למצב הפיזי של הכיתה, יש חשיבות גדולה לפניות התלמידים ללמידה. כדאי "לאבד" כמה דקות מהשיעור אך להבטיח סביבה לימודית נעימה ופניות בשאר השיעור ללמידה. הרי אם התלמידים אינם פנויים ללמידה - כל הזמן שבעולם לא יסייע להם.

גם אם אנחנו נעביר שיעור מקסים, בו נחבר שלושה שולחנות זה לזה לשולחן דיונים גדול, נשב סביבו ביחד עם התלמידים וכולם יהיו מוכנים ללמידה אחרת, אבל מאחורי התלמידים יהיו 30 כסאות הפוכים על השולחנות... חדוות הלמידה והאווירה הלימודית עלולות בהחלט להיפגם במידה מסויימת. בעיניי, אפילו לכיסא בודד בקצה הכיתה, יש השפעה על האווירה הלימודית. מתוך כך, בוודאי ובוודאי כי ל-30 כיסאות כאלה יש השפעה דרמטית.

למרחב הפיזי יש קשר ישיר לפניות ולרווחת התלמידים, חשוב מאוד בכל כניסה לכיתה לוודא שהוא אכן פנוי, נקי ומסודר כדי לעודד אווירה לימודית טובה.

המרחב האישי
לאחר שסידרנו ווידאנו שהמרחב הפיזי הכללי בכיתה פנוי ומעודד למידה – נוכל לבחון את המרחב האישי של כל תלמיד ותלמיד.

מכירים את התלמיד ששופך את תכולת הילקוט שלו על השולחן ולא משאיר סנטימטר פנוי? יש לו הכל על השולחן: מחברות וספרים, קלמרים ומחשבון, סנדוויצ'ים שנשתמרו בתיק מכל השבוע, אוסף המפיות מכיתה ב' ואוסף המחדדים מכיתה ג'... כמה מקום נשאר בשולחן ללמוד וכמה הסחות דעת המתחרות בכם ישירות יש על השולחן (ועוד לא הזכרנו בכלל את הסלולארי...)?

ממש לידו יושב התלמיד שעל השולחן שלו אין שום דבר, כל אביזר שהוא זקוק לו הוא מוציא ברגע שיש בו צורך; אתם מזכירים מחברת - הוא מוציא אותה מהילקוט. אתם מזכירים סרגל - הוא מתכופף להוציא ונזכר שהשאיל אותו לתלמיד אחר בכיתה, הוא קם, ניגש לאותו תלמיד, לוקח בחזרה את הסרגל, מחליף איתו כמה מילים - הרי זו הזדמנות מצוינת, וחוזר למקומו. אתם מזכירים מחשבון והוא נזכר שהוא השאיר אותו אצל אחותו בכיתה הסמוכה, יש להם מחשבון אחד ולה היה שיעור חשבון בשעה הקודמת. הוא קם, הולך אל אחותו, לוקח את המחשבון, משתהה קצת,  וחוזר. בפועל יש לכם תלמיד שפתח טיילת בכיתה...

גם כאן, ככל שנקפיד על הקניית הרגלים נכונה של "כל ורק מה שצריך" נמצא על השולחן בתחילת השיעור, נרוויח תלמידים ממוקדים ופנויים יותר ללמידה.

הפניות הרגשית של התלמידים ללמידה
טיפלנו במרחב הפיזי הכללי, ווידאנו שגם המרחב האישי פנוי ומוכן ללמידה - ועכשיו נבחן את הפניות הרגשית של התלמידים ללמידה.

בכתבה "חמישה כלים ליצירת אווירה כיתתית מיטבית" שפורסמה במגזין, מוצגים שלושה כלים (הראשון, השני והאחרון) שכולם נועדו להתמודדות עם חוסר פניות של התלמידים ללמידה בתחילת השיעור.

הפעם נוסיף עוד שלושה כלים שיכולים לעודד פניות רגשית של התלמידים ללמידה:

• "הרשימה שלנו": נרשום על הלוח את ראשי הפרקים של מה שאנו מתכננים לשיעור. מדובר ברשימה של כמה שורות בצד הלוח. הרשימה הזו נותנת לתלמידים תחושת שליטה וודאות. כעת גם הם יודעים מה עומד לקרות, וכאשר הכיתה מעט רוגשת, תמיד אפשר להפנות אותה לרשימה, לציין כמה סעיפים עדיין לא סיימנו ושאנו צריכים לחזור לתלם השיעור. הרשימה הופכת להיות המטרה המשותפת שלנו ושל הכיתה.
• "בוקר טוב לכולנו": כלי זה מופעל בתחילת היום, בשאיפה בכל יום. 10 דקות הראשונות של היום מוקדשות לשיחה של המורה שנמצא באותו הרגע בכיתה על נושא כלשהו מסדר היום: בישוב, בישראל, בעולם. שיחה חופשית, כאשר בשאיפה כל התלמידים מגיבים ומביעים את דעתם. שיחה שכזו מכבדת את התלמידים, נותנת מקום לאוורור, לביטוי אישי ולכניסה ליום הלימודים בצורה חלקה.
• סבב רגשות: בשיעורים שבהם הכיתה רוגשת או רוחשת, מבקשים מכל תלמיד להגיד במילה אחת איך הוא מרגיש, לתאר רגש שכעת מציף אותו, או חזק אצלו. בסיום הסבב אוספים את הדברים לסיכום של המורה או לשיחה על הרגשות שעלו. בשיעורים מעין אלו, ממילא הפוטנציאל לקיום שיעור איכותי לא גבוה, עקב סף התסיסה הגבוה, אך כלי זה יכול לעתים לעשות את ההבדל, ובשאר הזמן, לאחר שמסכמים את תוצרי הכלי, אפשר אפילו להצליח ללמד.

שימוש בכלים שכאלה מסייע לתלמידים להתפנות רגשית ללמידה, להשאיר מחוץ לכיתה את כל הנושאים שטורדים את מנוחתם ולהתמקד בלימודים עצמם.

טקס פתיחת שיעור
אנחנו ממליצים מאוד להקפיד על סדר התנהלות קבוע, לקיים מעין "טקס" כניסה לשיעור שבמסגרתו נעבור מהכלל לפרט, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, כך שלכל התלמידים בכיתה יהיה ברור מהו סדר הכניסה לשיעור. כך התלמידים יתחברו יותר, ישתפו יותר פעולה וידעו בדיוק מה קורה בכל שלב, עד תחילת הלמידה בפועל.

 האם אתם מבצעים טקס פתיחת שיעור? ספרו לנו!

מאת: רן שמשוני, איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בהנדסה. ממקימי חברת "פסיפס" ובעל ניסיון של 16 שנה בהנחיה והקניה של מיומנויות למידה להורים, סגלי חינוך, סטודנטים וילדים. ממחברי הספר “סודות הלמידה”, נושא תו התוכן של מכון אדלר.