האורח בפרק הנוכחי של "רלוונס" הוא פרופסור עירד יבנה, לשעבר דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון וכיום מנכ"ל מוסד שמואל נאמן. אביו היה שליח של חיל האוויר באפריקה, והוא למד בשישה בתי ספר יסודיים שונים בארבע ארצות בשלוש יבשות. מאפריקה הוא זוכר בעיקר את בעלי החיים וטיולי הספארי – שייתכן שעוררו בו את הזיקה למדע, לסקרנות ולחיפוש אחר ידע חדש. לימים בחר במסלול שהוביל אותו להיות חוקר מוביל בתחום מדעי המחשב. ואולי, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא פשוט נולד חוקר – כפי שכולנו נולדים.
"לפני שהגעתי לטכניון, הפעם האחרונה שעשיתי שיעורי בית הייתה בכיתה ו'. מאז הייתי קצת שובב ופחות השקעתי בלימודים. למרבה המזל, כדי להתקבל לאווירונאוטיקה היה צריך דופק – והיה לי."
אלי: "היום צריך פסיכומטרי וחמש יחידות בכל דבר."
עירד: "מצאתי את עצמי אשכרה לומד, עושה שיעורי בית, מאותגר על ידי המערכת – וזה מאוד מאוד קסם. מאז נהניתי מכל הלימודים ומכל התארים וגם בהמשך."
"כולנו נולדים בתנאי פתיחה לא פשוטים. יש לנו אפס ידע, יחסית יכולות קוגנטיביות די נמוכות, ואפילו החושים שלנו לא מי יודע מה מחודדים. ויש לנו משימה: תוך שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, לבנות מודל של העולם סביבנו – ואנחנו עושים את זה בצורה באמת מדהימה. אנחנו לעולם לא נהיה חוקרים כל כך טובים כמו שהיינו בשנים הראשונות לחיינו."
"עכשיו אני סבא מזה כמה שנים, שזו הזדמנות נפלאה לראות את התהליך הזה קורה כי אתה לא בלחץ מכל הדברים, אתה יכול ככה יותר לשחק ולהתבונן. פעוטות הם כל הזמן עסוקים בניסויים והסקת מסקנות, בבניית מודל של העולם, של הבנה איך דברים עובדים – מה קורה כשהם מושכים באיזו פיסת בד שמסתבר שיש עליה כוסות מזכוכית? ניסויים בבני אדם – מה מצחיק את ההורים שלהם? מה מרגיז אותם? מה אפשר להשיג על ידי התנהגות אחת ולא אחרת? ניסויים פיזיקליים – מה קורה אם דופקים עם פריט על פריט אחר? וכן הלאה וכן הלאה.
"בתקופה יחסית מאוד מאוד קצרה הם מגיעים להישגים שהם פשוט בלתי נתפסים. אף מכונה, אף AI לא היה יכול לעשות את זה. אז בנקודה הזו כל מי שמגיע לכיתה א' של מערכת החינוך בעצם בא אחרי איזושהי קריירה כחוקר או חוקרת שהיא מאוד מאוד מרשימה – אם תסתכלו על מה הם השיגו בזמן כל כך קצר."
"כן זה מובנה בסיטואציה, אני מסכים איתך, אבל אני לא בטוח שזה חייב להיות. שאלה שיכולה להישאל בעצם: למה ללכת לבית הספר? הלך לנו טוב כחוקרים עצמאיים, למדנו לעשות כל כך הרבה דברים ולהפעיל וכן הלאה, ואנחנו עושים את זה בהתלהבות רבה. למה בכלל יש בית ספר?"
אלי: "למה לשבת בשורות שורות, ללמוד את אותה תוכנית לימודים באותו קצב ביחד עם כולם? עד אותו רגע היינו כל אחד עולם ומלואו."
עירד: "אז אני שואל לפני זה למה בכלל בית ספר, והתשובה לזה היא קודם כל פרקטית. מי שלא למד בעצם לא למד קרוא וכתוב, וחשבון, ואיך, סטטיסטית הוא יגדל להיות יותר עני, יותר רעב, יהיו לו קר בחורף, חם בקיץ וכו'.
"מה הנקודה, לדעתי? שכחוקרים עצמאיים אנחנו מוגבלים ביכולת המחקר שלנו למה שמסביבנו, למה שמוכר לנו וקצת מה שאנחנו סופגים מאחרים. אנחנו לא מסוגלים לנצל במחקר שלנו את הידע ואת היכולות שהאנושות פיתחה במשך אלפי שנים, וזה מה שבית הספר אמור לתת לנו, בדרך תמציתית, באיזשהו אופן, לתת לנו כלים על מנת שנוכל להמשיך להיות בעתיד."
"דווקא בטכניון, מדעי המחשב זו שאלה קצת מורכבת, כי רבים מאוד מהתלמידים שלנו באים אחרי שירות צבאי. לאוכלוסייה הזאת שמגיעה אלינו וגם עומדת בתנאי הסף שמוכתבים על ידי פסיכומטרי ובגרות, הצבא הוא חתיכת מקפצה."
אלי: "הוא מכפיל הכוח? הם עוברים שם איזושהי קפיצת מדרגה שאתה יכול לשים עליה את האצבע?"
עירד: "אני חושב שאפילו זה להמעיט אם נאמר כך. כי גם ביחידות הטכנולוגיות המתמקדות וגם ביחידות הקרביות יש איזה תהליך מאוד מואץ. אם נסתכל על הקורסים במסגרות הצבאיות הטכנולוגיות המתקדמות, הם עוברים בכמה חודשים קורסים משמונה בבוקר עד אחת-עשרה בלילה. מאוד לא פורמלי, עם מנטורינג אישי, בלי תחרות. כולם, כמעט כולם, בסוף מסיימים בהצלחה והופכים להיות חוקרים, כל אחד בתחום שלו, בזמן מאוד קצר ואינטנסיבי."
"אתה צודק. הכללים של איך מתקבלים, שם יש שיקולים רבים מאוד, גם שיקולים לאומיים, שיקולים אתיים וכן הלאה. אבל אצל אלה שכן עומדים בתנאי הסף, מי שעבר ביחידות האלה או ביחידות הקרביות או באיזשהן יחידות של שירות משמעותי ללא ספק מגיע עם כלים, יותר מוכן. זה לא אומר שאי אפשר להדביק את הפערים, ממש אפשר, אבל זה לא רק העניין של הידע והמיומנויות אלא גם החישול. החישול פה הוא מאוד משמעותי."
"הפערים ללא ספק קיימים. בעבר הפערים האלה היו אדירים, באמת אדירים, גם במספר המתקבלים היחסית נמוך וגם אחוז הכישלון היה מאוד גבוה. חל מהפך אמיתי. אני חושב שהמהפך הזה חל קודם כל בתוך החברה הערבית – הנושא של חינוך קיבל חשיבות ומעמד מאוד גבוה. הנושא של להתקבל למקומות מובילים בהשכלה גבוהה קיבל פוקוס מאוד חזק, וגם התפיסה שהייתה בעבר שהכי מוכשרים חייבים ללכת לרפואה, ומי שלא תהיה רופאה או יהיה רופא אז יהיה רוקח וכן הלאה, השתנתה.
"אני חושב שבין היתר כי ראו את הנושא של חינוך טכנולוגי כמקפצה לחיים מבחינה כלכלית, ואז באמת מתישהו לאורך שנות העשרה חלה עלייה גדולה מאוד גם באיכות המתקבלים וגם במספרים, וזה ניכר גם במידת ההצלחה וגם באחוזי המצטיינים, שזה דבר מאוד חשוב. זה יחסית מוגבל לתואר ראשון ועדיין יש מחסור גדול יחסית במספרים בתארים מתקדמים וחברי סגל אקדמי – שזה מאוד חשוב, ליצור מודלים לחיקוי – אבל בהחלט חלה שם התקדמות מאוד גדולה."
"שאלה טובה. אני חושב שאנו לאו דווקא יודעים בזמן התיכון מה אנחנו נרצה להיות כשנהיה גדולים, וטוב שכך. דרך אגב, אני עדיין לא בטוח שאני יודע מה אני רוצה להיות כשאני אגדל. עובדתית, כדי להתקבל לטכניון ברוב הפקולטות צריך חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות פיזיקה – אלה הכלים. הגברה במדעי המחשב יכולה מאוד לעזור. מי שלא עשה את זה, עדיין יש את האפשרות להתקבל בעזרת מכינות. המכינה היא מצוינת וזו גם דרך מאוד מוצלחת להתקבל."
"עובדתית, קודם כל כדי להתקבל. עדיין, יחד עם זאת, בעצם בטכניון, ולא רק שם אלא במוסדות השכלה מובילים, לומדים את הכול מחדש. כן, מגיעים עם איזשהו מטען וידע, אבל בשיעור הראשון, גם אם אתה תלמיד מצטיין אתה יושב שם ואומר: 'מה הן המילים האלה שיוצאות מפי המרצה?' אגב, זה אחד הדברים שפחות קורים בתיכון לרוב התלמידים שיגיעו לאקדמיה, שהם יושבים בכיתה ופשוט לא מבינים.
"בלימודים אקדמיים ברמה גבוהה אתה לומד שאלה החיים. אני לא מבין דברים בזמן אמת, אני צריך אחרי זה לעבד, צריך להקשיב – ללמוד להקשיב זה דבר מאוד חשוב שאני לא בטוח שהם מלמדים אותנו בבית ספר די נכון – להשהות, זאת אומרת לחכות לפני שאני מגיב ולפני שאני מחליט אם הבנתי או לא. לעשות שיעורי בית, שזה נדמה לי היום כבר לא כל כך עושים, אבל באקדמיה בוודאי שכן, וחלק גדול מהלמידה נעשה שם, למידה עצמית ולהתמודד עם אתגרים."
"טוב, זה כמובן מצחיק אותי. מתקופת היוונים והרומאים והמצרים וכן הלאה, כל דור מבכה כמה הדור החדש לא יודע, לא זוכר. יש לזה אפילו ממצאים היסטוריים שמראים את זה. לא מיניה ולא מקצתיה. קודם כל, הדור שאחרינו הוא דור פשוט נפלא. הוא שונה במידה רבה, ממוקד לדעתי יותר, מולטי-טסקינג הרבה יותר מאשר אנחנו היינו, מצוי ויודע מה קורה.
"יש כמובן מיומנויות שהיו לנו, שרכשנו אותן, והיום כבר לא רוכשים אותן ישר. למשל, אני יודע לחשב בראש כל מיני דברים, וגם במשפחה שלי מי שלא היה המתמטיקאי הכי גדול בעולם עדיין יודע לעשות את הדברים האלה הרבה יותר טוב מאשר, נגיד, בנותיי ובני שהם מתמטיקאים מקצועיים. אז יש מיומנויות שהן פחות קיימות, וזה ברור גם מה הסיבות: טכנולוגיה, מידע וכן הלאה. אבל מבחינת ידע, התעניינות, סקרנות, חריצות – בעיניי זה דור מאוד חרוץ. הוא רק רוצה לבלוע את כל העולם וסבתא שלו, ולכן החריצות הזאת מתפזרת על הרבה מאוד דברים."
רוצים להקשיב לפואטרי סלאם מקורי של הפרופסור ולראות באיזו תמונה מרגשת הפתיעו אותו בסוף הריאיון? תצפו ותגלו.