נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
"אחת לכמה זמן יוצא מוצר מהפכני שמשנה את הכול..." אלו הם מילותיו של סטיב ג'ובס, יוני 2007, בערב השקת האיי-פון, המכשיר שבהחלט שינה את הכול. הוא שינה את הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה, הדרך שבה אנחנו צורכים ומייצרים מידע, מסתכלים ומנווטים בעולם. עצרו שנייה וחשבו על כך: רק לפני עשר שנים הומצא הסמארטפון (הטלפון החכם) המודרני וכיום איננו יכולים בלעדיו. יתרה מזאת, דור שלם נולד לתוך עולם שבו הסמארטפון הוא עובדה קיימת.
דרך אגב, סטיב ג'ובס עשה זאת ללא תואר אקדמי. אני מציין זאת, כי אני טוען שעיסוק בחינוך הוא עיסוק בקיימות, וכיום תהליכי החינוך אינם מקיימים (חשוב לציין כי קיימות אינה באה לידי ביטוי רק במובן אקולוגי אלא בכל תחומי החיים). כיוון שתהליכי החינוך היום אינם מקימים, עלינו לדייק אותם אל מול עקרונות הקיימות, ולשחקני אמצע יש משקל משמעותי לכך. אם את או אתה מחנך/ת, מנהל/ת, מובילה בחברת טכנולוגיה חינוכית, פעיל בעמותה חינוכית, הורה או תלמיד, הכתבה הזו בשבילך!
בית הספר הוא מנגנון שנועד לקיים הבטחה, ההבטחה של הסיפור הבא: "אם תצליח בבית-הספר, אז תקבל ציונים טובים בבגרות, עם בגרות טובה אפשר להתקבל לאוניברסיטה טובה ולהצליח בתואר, עם תואר תוכל למצוא עבודה טובה, להרוויח כסף ולקיים את עצמך". אבל אנחנו מבינים יותר ויותר שהסיפור הזה כבר לא מדויק. אין ספק שעדיף תואר אקדמי מאשר להיות ללא תואר בשוק העבודה, אבל תואר הוא כבר לא תנאי הכרחי בשביל להצליח, לקבל עבודה או לעשות שינויים משמעותיים בעולם. סטיב ג'ובס הוא רק אחד בשרשרת אנשים שהשפיעו משמעותית על הדרך שבה אנחנו מתקשרים ומנהלים פעילויות עסקיות וחברתיות, מבלי שסיימו תואר אוניברסיטאי, בינם: ביל גייטס ומארק צוקרברג.
עיסוק בחינוך, לטענתי, הוא עיסוק בקיימות. נבחן רעיון זה דרך ההגדרות: קיימות, או פיתוח בר-קיימא, נועד לספק את צורכי הדור הנוכחי מבלי שדורות העתיד יצטרכו להתפשר בצרכיהם, משמע - לתת מענה לבעיות כיום מבלי לייצר בעיות אחרות בעתיד. חינוך הוא למידה, הקניית ידע, מיומנויות וערכים, שנועדו לגרום לתלמידה או לתלמיד להצליח בעתיד; משמע לתת להם כלים שאיתם יוכלו לקיים את עצמם. מבלי שיהיו להם כלים אלו, הם עלולים להתקשות בקיום עצמי בהיבטים כלכליים וחברתיים. בשני התחומים, אם לא נעשה תהליכים מושכלים כיום, אז לא נוכל לקיים את עצמנו בעתיד: פיתוח בר-קיימא דן על כל פיתוח ופתרון בעיות באשר הוא; חינוך דן בהקניית כלים, ידע, הרגלים ומיומנויות לבני האדם בחברה בה אנו חיים.
כיום, בדומה למצב לפני מאה שנה, בית הספר שם דגש על יכולות של זיכרון. אך שלא כמו לפני מאה שנה, כיום כל המידע נגיש באינטרנט. בית הספר שם דגש על עבודת יחידים, כאשר הכישורים הנדרשים היום בשוק העבודה הם כישורים של שיתופי פעולה. בית הספר כיום מלמד פתרון בעיות לכדי תשובה אחת ויחידה, כאשר בשוק העבודה מחפשים כישורים של פתרון בעיות מורכבות וחשיבה ביקורתית. לבסוף - בית הספר שם דגש על פתרונות שבלוניים, בעוד בשוק העבודה נדרשות חשיבה יצירתית, גמישות מחשבתית והסתגלות למצבים משתנים וחוסר ודאות (בהקשר זה כדאי לקרוא את המאמר הזה העוסק בכישורים הנדרשים לשוק העבודה). לפני כמאה שנים, בית הספר היה רלוונטי ומקיים - בלעדיו לא יכולת לקבל עבודה. אבל מה שהיה נכון לפני מאה שנים לא בהכרח מקיים כיום. בית הספר אינו מקנה את הכלים הנדרשים כיום לשוק העבודה ולקיום עצמי וחברתי. מכאן נובעת השאלה: מהם העקרונות המקיימים לאורם צריכים להיבנות עקרונות החינוך?
קיימות מתייחסת לקשרים שבין סביבה–כלכלה–וחברה. בית הספר, בהגדרתו כפי שהובאה מעלה, מתייחס בעיקר להיבטים הכלכליים: "תלמד טוב, תעשה תואר, תהיה לך עבודה וכסף". אך אנו כבר יודעים שאין זה הכרח כיום, וגם כאשר בית הספר מייצר או מנסה לייצר תהליכי אינטגרציה, או תהליכים של שיתוף פעולה, נקודות המדידה העיקריות של מוסד בית הספר הוא בתוצאה הסופית של הישגים בתעודת הבגרות או במבחני המיצ"ב השונים. כמו כן, בית הספר ממוקד בתכני הליבה שנדרשים על-פי משרד החינוך, ואינו מאפשר מקום לתכנים רלוונטיים יותר כיום. כדי לדייק עוד יותר את הצורך בשינוי התפיסה, אציין נתון מדו"ח של הפורום הכלכלי העולמי (מרץ 2016) שטוען כי 65% מהילדים שמתחילים השנה ללמוד בבית הספר, יעבדו בעבודות שלא קיימות כיום (קישור לדו"ח). איך הם ימציאו את העבודות הללו? איך יקבלו אותם לעבודות הללו אם בית הספר מלמד חשיבה שבלונית וכישורים לא רלוונטיים?
אני מאמין כי חשוב ביותר לשלב בין שני גורמים שונים: עקרונות הקיימות (כלכלה–סביבה–חברה) וכישורים נדרשים למאה ה-21, כפי שאלו מוצעים על ידי הפורום הכלכלי העולמי (קישור לדו"ח).
אלו הם הכישורים שמוצעים על-ידי הפורום הכלכלי העולמי:
כאשר נעבור לבחון כל היבט בתחום הקיימות, נראה כי מרבית מהכישורים הללו (אוריינות, יכולות ותכונות אופי) מרכיבים את הצרכים שלנו בכל אחד ממרכיבי הקיימות:
בהיבט הכלכלי – החינוך המקיים צריך לצייד אותנו בכלים רלוונטיים לשוק העבודה שמבוסס בעיקרו על כלכלת ידע. בית הספר צריך ללמד אותנו כיצד להתייחס למידע, איך מחפשים מידע, איך מפרידים בין מידע אמין לכזה שאינו אמין, איך יוצרים פרטי מידע שונים שמהם ייווצר ידע חדש ובעל ערך. יש ללמד תכנים ומיומנויות פיננסיות, אוריינות טכנולוגית (קישור למאמר בנושא)ועוד... אלו רק דוגמא לסוגיות מרכזיות שנדרשות בשוק העבודה כיום.
בהיבט החברתי – החינוך המקיים ילמד כיצד לגשת לאתגרים חברתיים מורכבים. הדוגמא הקרובה אלינו היא סוגיית שבטי ישראל (החילוני, דתי, חרדי והערבי) שהולכים והופכים להיות שווים זה לזה מבחינת גודלם, תוך שבמקביל הם מתפצלים ומפסיקים לעבוד יחד (קישור לנאום ארבעת השבטים של הנשיא ריבלין). אתגרים אלו ניתנים להתמודדות על-ידי שיתופי פעולה, תקשורת בין אישית, אמפתיה לאחר ושוויון מגדרי ותרבותי.
בהיבט הסביבתי – החינוך המקיים צריך ללמד אותנו על היבטים של משאבי הטבע בסביבתנו, אך גם על הסביבה העירונית בה אנו חיים, ללמד אותנו כיצד ניתן להשפיע עליה, איך היינו רוצים שהיא תראה, כיצד אנו מגיבים ושומרים עליה ועל הטבע שבתוכה. דרכים לנצל כראוי את המרחבים הציבוריים ולחבר את הלומדים והמלמדים לסביבה, היא על-ידי למידה בפארקים הציבוריים, במרחבים עירוניים שונים. בנוסף, שיתופי פעולה עם גורמים עסקיים ותעשייה יאפשרו ללמוד מן המומחים והידע שלהם ובכך לחבר את הלמידה למציאות וגם לייצר הבנה עמוקה ששחקנים אלו משפיעים על הסביבה שלנו כאזרחים.
כל אחד מהעקרונות בכישורים של המאה ה-21 (אוריינות, יכולות ותכונות אופי) יבואו ובאים לידי ביטוי תחת כל אחת מהקטגוריות של הקיימות. לדוגמא – לקיום כלכלי נדרשת אוריינות טכנולוגית, אך גם חשיבה יצירתית וכמובן התייחסות למשמעות הסביבתית והחברתית של הטכנולוגיה; כדי לפתור בעיות חברתיות נדרשת מודעות תרבותית-חברתית אך גם יוזמה ומנהיגות להובלת שינויים.
אבל מי יוביל את השינוי?
פעמים רבות אנו מצפים ששינויים במערכות ציבורית כמו משרד החינוך יגיעו על-ידי "שחקני מעלה": כמו שר החינוך או מנכ"לית המשרד או על-ידי "שחקני מטה": כמו הורים ותלמידים. אבל קיימים שחקנים נוספים, שפעמים רבות מתעלמים מהם. אלו הם "שחקני האמצע", במקרה שלנו מדובר במנהלים, מחנכים, מפקחים, ארגוני הורים, ארגוני מורים, עמותות וחברות שפועלות בתחום החינוך. שחקני האמצע הם בעלי השפעה על גורמי מעלה (משרדי ממשלה), גורמי מטה (אזרחים) ועל שחקני אמצע נוספים. שני אלמנטים חשובים להצלחת שחקני אמצע הם היכולת לבחירה חופשית והיכולת ליישם את הרצונות שלהם, כאשר שני אלמנטים אלו חופפים ומכוונים לנושא מסוים, סיכויי ההצלחה גבוהים. הדבר מזכיר מאוד את התפיסה הפינית שבה למחנכים יש אוטונומיה גדולה לדרכי ההוראה והערכה. הגישה של שחקני אמצע מגיעה גם היא מעולם הקיימות וניתן ללמוד ממנה וליישם אותה במערכת החינוך.