אז מי אנחנו בעצם? שוטרים? או חלבנים?

"זה רק עכשיו... פשוט, בדיוק תקופה של לחץ..."

לא באמת משנה אם את/ה עורך דין, הייטקיסטית, מורה או או עוזר מדריך של בתיה עוזיאל, לכולנו יצא למלמל לעצמנו את המשפט הזה. כולנו אומרים את זה לעצמנו, למרות שאף אחד מאתנו לא באמת מאמין בו. "רק היום..."  מחר כבר לא יהיה כזה לחץ.

אבל במבט אמיץ לאחור, הרי כולנו נצטרך להודות שהחיים שלנו הם רצף מתמשך של "רק היומים" כאלה, ובעצם בקושי נשאר לנו זמן כדי לנשום.

בהוראה, אפשר ממש לרשום ביומן מראש את רצף התירוצים שניתן לעצמנו לעומס הבלתי נתפס שאנחנו עומדים לחוות:

בתחילת השנה זה די ברור: צריך להכיר את התלמידים, לעזור להם להכיר אותנו, ללמד אותם את שיטות העבודה שלנו ולהקנות להם את הרגלים הנחוצים.

מיד אחר כך –  צריך כבר לתת טעימות של ציונים כדי למשב ולהכניס לתלם.

מצמצנו, וצריך לדאוג לחוויות ואתגרים שאינם ציונים כדי שהלימודים לא יהיו רק סביב ציון. ובזמן שאנחנו משתעשעים עם התלמידים שלנו בהרפתקאות לימודיות, כדי לשכנע כמה שוליים הם ציונים, הרי שההנהלה תדרוש בינתיים שננתח דוחות מספריים של מבחנים ובחנים, נגיש ניבויים וסטטיסטיקות לכל תלמיד, וכל זה לפני שתגענה הישיבות!

ואחרי כל ההקלדות הבלתי פוסקות (כשמרוב מסכים מרצדים המורה בעיצומו של התקף אפילפטי) - מגיעות הישיבות הפדגוגיות.

כשמסתיימים הדיונים המרתוניים על כל תלמיד ותלמידה עם המורים - עוברים בשידור ישיר למרתון שיחות אישיות עם ההורים!

בדרך, לא היה נעים מהרכזת החברתית, אז התנדבת לארגן את טקס יום הזיכרון לזכר רבין, ערב גיבוש כיתתי וערב הווי צוותי. והופ! הגיעו תעודות! עוד מפגש ארוך ואינטימי עם הקלדות, ולקינוח סריקה מייגעת של אינסוף דוחות.

וברגע בו מסתיים הסמסטר הראשון, מתחיל סבב מחודש של כל מה שקרה בו, הישר לתוך הסמסטר השני, רק שהפעם צריך לדחוס גם טיול שנתי ומסיבות סיום לתוך כל המרקחה.

וכל זה כמובן מבלי להזכיר מילה על מרוץ הטירוף לבגרות: תגבורי סוכות, תגבורי פסח מרתון תגבור לקראת המגן, בחינת מגן, מגן "הזדמנות שנייה", מגן "הזדמנות אחרונה" ומגן "הזדמנות באמת אחרונה".

אז לנשום? למי יש זמן? אין ברירה... נתאפק עד יולי.

אבל אם נדמה היה לכם שאני פוצחת ב"בלדה למורה המסכן", הרי ברור שאף אחד לא היה עושה את זה אלמלא הוא היה נהנה או אפילו אוהב את העבודה הזו. לא את הלחץ, אבל את ההוראה. אם נדבר לרגע ברצינות - אנחנו הרי לא באמת סובלים. אבל אנחנו עמוסים. מאוד.

ברור שאף אחד לא היה מלמד אלמלא הוא היה נהנה או אפילו אוהב את העבודה הזו

אך בשם העומס קורים הרבה דברים אנושיים, שלפעמים עלולים להיות אפילו מסוכנים. ובדבר אחד מסוכן רציתי לעסוק:

צריך להודות שלפעמים, כשמבחן מסכם במתמטיקה או באנגלית מציג נתונים מדאיגים על מצב התלמידים בשכבה, אנחנו לא מספיקים לעשות שיחות אישיות עם כל ילד, כדי לספק לו משוב מעצב ולגבש איתו אסטרטגיה להצלחה. נדרשת כאן השקעה עצומה, שהעומס שלנו  גורם לה להראות הרבה פעמים בלתי אפשרית.

אבל אנחנו מחויבים ביידוע הורים, אז לפעמים, מתוך לב לבו של העומס, מתפלק לנו מהמקלדת מכתב גנרי בזו הלשון (או הדומה לה)

 "להורי התלמיד _________

 עלינו להודיעך כי בנך / בתך נכשל נכשל/ה במבחן בלשון. אם לא יחול שיפור בציוניו/ה  ייתכן ולא ת/יהיה זכאי/ת לתעודת בגרות...."

אני יודעת שמי שכותב את המכתבים האלה זה בכלל לא המורה, אלא המקלדת. בשלב הזה של העבודה אנחנו כל כך מוצפים מהעומס, שאם לא נעבור לטייס אוטומטי, הרי שפשוט לא נצליח לשרוד!

אני גם יודעת שיש מורים נפלאים מתוך המערכת שלא מבינים מה הדרמה הגדולה במכתב הזה - הילד נכשל וחשוב שההורים ידעו, כי אם הוא לא ישתפר אז...

אך הרשו לי לשאול: מה חשוב?

שההורים ידעו? לא הילד? לא חשובה יותר חוויית ההצלחה שלו? איתור הסיבות לכישלון? או אולי איתור הדרכים להצלחה?

נכון... לא הצלחנו להגיע לכל אלו בגלל העומס...

אבל בדרך... היה ילד שקיבל את המכתב הזה לידיים. והילד הזה קרא אותו ואחר כך גם צריך היה לצפות בהוריו כשהם קוראים את אותו המכתב. האם אנחנו מספיקים לעצור רק לרגע אחד ולחשוב איך היינו מרגישים כהורים לו היינו מקבלים את המכתב הזה לידיים? וכתלמידים?

אנחנו יכולים להגיד במלים כמה פעמים שנרצה: "אנחנו מאמינים בכל ילד". אבל אני שואלת אתכם: מה אמרנו כאן במעשים?

בשם העומס קורים הרבה דברים אנושיים, שלפעמים עלולים להיות אפילו מסוכנים

ועוד דוגמא לאותו העניין, מתרחשת כאשר מגיע ערב ההורים, והמורה לאנגלית באמת מודאגת, אז באופן הכי טבעי והגיוני בעולם היא מסבירה לאמא ש: "חבל... כל-כך קשה לילד... למה לא להקל עליו? הוא הרי ייכשל בבגרות של ארבע יחידות, אז למה שלא ילמד בקבוצה של שלוש?" 

אחרי מעל עשרים שנים בתוך המערכת, הרבה התבוננות, הרבה התלבטויות והרבה טעויות מקוריות משלי, אני אוזרת מספיק אומץ וחוצפה כדי לעצור ולהכריז חגיגית שהתבלבלנו!

 מרב משימות ועומסים, רובנו נשאבנו, מבלי משים, לקרנבל הזוי של פילאטיס; "אתה ימינה, אתה שמאלה ואתם שם בצד - אחורה!" כאילו במקום מורים, נעשינו כולנו שוטרי תנועה שתפקידם למיין ולסנן: מי לשלוש יחידות? מי לחמש? מי לפיזיקה? ומי לגיאוגרפיה?

נכון, לפעמים התלמיד באמת נכשל בבחינה מתוך חוסר רצינות. הוא לא למד ונכשל. וזה יכול להוציא מהדעת. מודה! לפעמים הוא לא אמור להרגיש שזה נחמד. חוויה של חיבור השלכות למעשים היא חלק מהותי בכל תהליך התבגרות.

מעבר לזה, לפעמים הילד בעצמו לא רוצה ללמוד במגמה או להישאר בקבוצה המוגברת במקצוע, וההורים דוחפים ומתעקשים בכוח, ממניעים שקשורים באגו ולא קשורים בטובת הילד.

אבל לא על זה אני מדברת. אני מדברת על זה שאולי האלמנט החמקמק ביותר שמורים רודפים אחריו בכל מסע ההוראה הוא מוטיבציה! כמה פעמים מורים אומרים בחדר המורים: "אין מה לעשות אם הילד פשוט לא רוצה!"

עירור המוטיבציה של תלמיד היא אחת המיומנויות המורכבות והמאתגרות שמעסיקות מורים.

אז איך ייתכן, ששוב ושוב קורים מצבים בהם הילד רוצה ללמוד ברמה גבוהה יותר, המוטיבציה מונחת לה עסיסית בצלחת שלנו המורים, ואז... אנחנו אומרים בתגובה – "לא תודה"?!

התבלבלנו!

התפקיד שלנו אינו לנווט כל תלמיד לדרכו. איננו שוטרי התנועה שבאים לעשות סדר במערכת! וודאי שאיננו מנפצי החלומות שבאים לבשר לכל תלמיד בדיוק מה אינו מסוגל לעשות. כי גם אם נדמה לנו שאנחנו שלושים שנה במערכת ויודעים ה-כל! הרי שכשמדובר בעתידם של תלמידים, מוכרחים תמיד לשמור על קורטוב ענווה. אנחנו לא צריכים לדעת או לסמן איפה נמתחים גבולות הגזרה של חלומות התלמידים שלנו.

אנחנו כאן בדיוק למילוי המשימה ההפוכה!

אנחנו אמורים לזרוע בהם את האמונה שהם יכולים לעשות כל מה שיפגינו נחישות ויזיעו כדי להשיג!

ויודעים מה?

חייבים גם להאמין בזה בעצמנו!

ואם נתעקש לחפש ולמצוא לנו מקצוע משלים להוראה – אז לא מדובר בשוטרים, אלא בחלבנים: אנחנו כאן כדי לחלוב כל טיפת הישג, מכל ילד. להעצים את התנובה של כל מי שיושב אצלנו בכיתה.

אני מתוודה כאן חגיגית שלא באמת אכפת לי מהו ממוצע הציונים של התלמידים שלי בבגרות.

בכל יום הייתי בוחרת מחדש ללמד תלמידים שיתאמצו וילחמו, גם אם בסוף יגיעו לציון 70, על פני כיתה של גאונים שלא זקוקים לי או למאמץ ויקבלו 100. כי הרי אם הצלחנו כמורים לקחת קבוצה של תלמידים שבלעדינו לא היו יודעים שהם מסוגלים לחוות הצלחה, והם יחוו אותה במקומות שכולם טוענים שבהם קשה או בלתי אפשרי להגיע אליה? יגלו שהם מסוגלים להצליח בכל מקום בו יתאמצו ויתמידו?

מה מורה יכול לבקש יותר מזה?

אז כשמישהו נלחם ומתעקש שהוא יכול?

בבקשה...

בואו נזכור להריע לו על שחוויות הכישלון לא שברה אותו עדיין (כמה שיעורי חינוך אנחנו מעבירים על חשיבות היכולת להתגבר על כישלון?).

בואו לרגע אחד נקפיא את העומס הבלתי נתפס שמציף אותו, בואו נבחין בהזדמנות שמציגה את עצמה בפנינו –  

ההזדמנות ללוות ילד מכישלון להצלחה.

ההזדמנות למצות מתוכנו את כל כישורי ההוראה

ההזדמנות למצות מתוכו את כל כישורי הלמידה,

ההזדמנות שלשמה אנחנו כאן –

ההזדמנות להעצים תלמידים!