אמאל'ה מתמטיקה!

מאת: עידן קלוש

תמיד קשה להתחיל. כבר כמה ימים שאני מסתובב עם המשימה הזו – לכתוב כתבה אחת מתוך חמש על פדגוגיה. כל כך הרבה יש לומר ואני לא יודע מהיכן להתחיל. כשהתחלתי את הכשרתי כמנחה במכון ברנקו וייס קיבלתי מתנה שהפכה להיות יקרת ערך עבורי. זו הייתה כרטיסיה קטנה ועליה כתוב המשפט: "תתחיל, לא משנה מאיפה" וכך אני פועל בדיוק עכשיו כשאני מתחיל. על כן אבקשכם לא לשפוט אותי באם תמצאו את נקודת ההתחלה שלי שרירותית למדי. זו שיטה מעולה ("לא לשפוט") מבטיח לכם וממליץ לנסות בבית ובכיתה.

כולנו מכירים לבטח את שיטת החלוקה של בני האדם ל"הומאניים" ו"ריאליים". ובכן, בכדי לשפוך אור על החלוקה הזו – שלמען האמת תמיד הרגישה לי שרירותית למדי – אני מציע שנחפש את מקור השמות בשפה העברית (בכל זאת.. זו שפתינו) הומאני מקורו במילה human ולכן משמעותו "אנושי" וריאלי מקורו במילה real שמשמעותו "ממשי". אם נניח כי (הנחה מאוד מקובלת ונפוצה בתרבותנו) בני האדם הם או הומאניים או ריאליים הרי כאילו אמרנו שבני האדם הם או "אנושיים" או "ממשיים" אפשר לעכשיו להוסיף לזה עוד קצת מן הידוע. כלומר, נוכל לומר שאלו העוסקים ומוצאים הנאה מתחומים העוסקים בנבכי האדם ("רבי מלל") הם אנשים "אנושיים" אך לא "ממשיים" (הרי, מה ממשי בבני אדם?) ואילו על הצד השני נוכל לומר שאלו העוסקים ואפילו מוצאים הנאה מעיסוקם במתמטיקה ודומיה הרי שאלו הם אנשים "ממשיים" אך לבטח שאינם "אנושיים".

בין אם  אתם אוהבים את משחק המילים הזה ובין אם לא, זה מעלה המון שאלות מרתקות על הסקלה שבין אנושיות למתמטיקה. מאמר זה נכתב בכוונה לשתף מעט מן התובנות של כותביו ושל צוות פיתוח שלם העסוק לילות כימים בניסיון לגלות וליישם את התיאוריה המאחדת של החינוך והפדגוגיה.

רגע לפני שאנו עוברים אל המנה העיקרית, אני רוצה להאריך את ההקדמה ולשתף באבחנה כלשהי שיצרתי במשך השנים האחרונות תוך כדי המון פגישות עם תלמידים וסטודנטים.

עידן קלוש: "גיליתי עקרון יסוד בפדגוגיה: אי שיפוט"

והרי האבחנה. אין דבר כזה "אנשים שלא טובים במתמטיקה" אלא יש דבר כזה "אנשים שסובלים מפוסט-טראומה ממתמטיקה". כל פעם שאדם מסוים מעיד על עצמו שהוא שייך לאותם אלו שאינם טובים/מבינים/אוהבים/מסתדרים/מתחברים/וכו' עם מתמטיקה (לעיתים יעידו על עצמך שהם שייכים ל"הומניים") הוא למעשה סובל מפוסט-טראומה שנולדה אי שם בלימודי המתמטיקה בצעירותו.

תמיד ניסיתי לדובב את אותם האנשים שהעידו כך ובסוף קורה אותו הדבר. הם פתאום נזכרים בכמה חוויות קשות מאוד מהחטיבה או היסודי. לרוב, הם זכרו לפחות סיפור אחד משיעורי המתמטיקה שהיה כל כך משמעותי עבורם (ולא בהקשר של למידה משמעותית) כך שהם זוכרים כל כך הרבה פרטים מהסיטואציה גם אם עברו למעלה מעשרים שנה (מי עמד איפה ומה לבש מי אמר מה למי, מה קרה קודם .. ובעיקר: מה הרגשתי)

לא אביא כאן את כל הדוגמאות שאספתי אלא רק אחת – את המקרה האחרון שנתקלתי בו ממש לפני ימים ספורים. הפעם הייתה זו סטודנטית למדעי החברה שנאלצה לפגוש שוב את פנייה של "המפלצת" בקורס בסטטיסטיקה. כמו שאמרתי, הכל קורה אותו הדבר. ראשית היא מעידה שהיא שנאת מתמטיקה, אחר כך שהיא אף פעם לא הייתה טובה. ולאחר זמן מה היא פתאום נזכרת. היא מספרת סיפור משיעור מתמטיקה ביסודי. היא לא הכינה שיעורי בית. המורה כעסה וביקשה ממנה לקום אל בימת הכיתה ולרשום את כל כפולותיו של המספר 7 על הלוח. ושוב, אותם התסמינים, היא זוכרת בדיוק היכן עמדה המורה, בדיוק מה לבשה, בדיוק איפה היא ישבה בכתה ואת המסלול המפותל בין השולחנות אל הלוח. ובדיוק באיזה מקום על הלוח המתינו לה התרגילים הרצחניים (7*1= ...7*2=...7*3=...) מיותר לציין שאותה ילדה לא ידעה את כפולותיו של 7 אבל בשלב הזה אין זה משנה. הנזק נעשה.
איך הרגשת?
"הרגשתי טיפשה ורציתי לקבור את עצמי."

 מה אפשר ללמוד מזה? מה אני למדתי? חשפתי עקרון יסוד חשוב בפדגוגיה: יצירת אזור ללא שיפוט. השיפוט הוא הרסני לתהליכי למידה והתפתחות והוא מביא את התלמידים למצב של התכנסות לתוך עצמם ולמגננה, למצב של פעולה מתוך פחד ולניסיון לשרוד את השיעור. השיפוט לא מגיע רק מהמורים, הוא יכול להגיע גם בין תלמידים או בין תלמיד לעצמו. כאשר המורה מסמנת לתלמידיה שהיא איננה שופטת אותם על שום דבר שהם עושים/אומרים/חושבים היא מאפשרת להם לטעות ולהיכשל. כאשר המורה מקפידה שאף תלמיד לא ישפוט את עצמו היא מונעת מהם מצב של טראומה שתשאיר צלקת לכל החיים. כאשר המורה מאפשרת לכל תלמיד להיות שונה וייחודי – גם אם זה במחיר של דברים "לא טובים" כמו הפרעה בשיעור או אי הכנת שיעורים או כישלון במבחן – היא קובעת שסביבת הלמידה בכיתתה היא אזור ללא שיפוט. זהו כר פורה להתפתחות ולצמיחה. 

כמובן שנשאלות שאלות גדולות כגון "איך עושים את זה?" ו"האם זה מספיק"? בשאלות הללו בדיוק תעסוק סדרת המאמרים שנביא לפניכם. הצטרפו אלינו למסע מרתק שבמהלכו יחשפו רמזים לחוקי היסוד של הפדגוגיה.

הכותב הינו חבר בצוות החממה הפדגוגית, מנחה ומפתח מיחידת המו"פ של מכון ברנקו וייס; מורה למתמטיקה ולפיזיקה, העוסק בחקירה וגיבוש של עקרונות היסוד של הפדגוגיה.

תמונת הפתיחה: שירי גודארד.